ישנם רגעים בחייה של אומנית בהם היא מתוודעת ליצירה חדשה ויודעת שהיא נועדה לבצע אותה. כך קרה לשחקנית האנגלייה גב' פטריק קמפבל כאשר היא צפתה בהצגה "פליאס ומליסנדה", בצרפתית בתיאטרון הלונדוני 1895־ שהועלתה ב "הנסיך מוויילס" (בימינו מוצג באותו תיאטרון המחזמר המצליח "ספר המורמונים"). קמפבל, נחושה לשחק בתפקיד מליסנדה, שכנעה כמה מעמיתיה לתרגם את המחזה לאנגלית ולהעלות את הגרסה המתורגמת. שאפתנותה לא הסתכמה בכך. היא חשבה שראוי לשלב מוזיקה חיה שתלווה את ההפקה. קמפבל הייתה מודעת לכך שבאותה עת קלוד דביסי היה בעיצומה של הלחנת אופרה המבוססת על המחזה, וביקשה ממנו לעבד חלק מהמוזיקה של האופרה עבור ההצגה החדשה. דביסי סירב, וקמפבל פנתה לגבריאל פורה, שהסכים לקחת על עצמו את המשימה. לפורה היו מחויבויות רבות, לכן הוא ביקש מתלמידו הצעיר שארל קכלן לתזמר ,1898 ביוני 21 , עבורו את היצירה. בערב הבכורה קטעים 19 פורה ניצח בעצמו על ההרכב הקטן שניגן שונים. כמו במקרה של מוזיקה שהלחין למחזות אחרים, פורה ערך סוויטה מהיצירה, שתוכל להיות מנוגנת בנפרד מהמחזה. הוא השתמש בתזמור של קכלן כבסיס, אך הגדיל את ההרכב לתזמורת סימפונית. צליליו הראשונים של הפרלוד מציגים עולם מוזיקלי פשוט וטהור, המקביל לעולמה הנפשי של מליסנדה חסרת ההיסטוריה. בתוך העולם התמים הזה נשמעים בהמשך הפרק כוחות הבעתיים גדולים המייצגים את האהבה העזה שבין הדמויות, אהבה שאינה יכולה להתממש אלא במותן. לקראת סוף הפרלוד קרן יער מנגנת קריאת ציד המבשרת על בואו של גולו לקראת פגישתו הראשונה עם מליסנדה. "הטווה בפלך" מציג את מליסנדה הטווה בחברת פליאס ואיניולד, בנו של גולו מנישואיו הקודמים. התמונה תמימה, אולם המתח בין שני האוהבים מבעבע מתחת לפני השטח, והקנאה של גולו לא תאחר לבוא. דו שיח בין האבוב לבסון מתנגן מעל שטף צלילים מתמיד בכלי הקשת הגבוהים המייצגים את פעולת הטוויה. רק לקראת סוף הפרק, במשך שבע תיבות בלבד, נפסקים צלילי הטוויה מהתמדם, מה שיוצר אפקט מהפנט, כאילו לרגע הזמן עוצר מלכת. הסיציליאנה היא, כנראה, היצירה המפורסמת ,1893־ ביותר שהלחין פורה. היא הולחנה עוד ב במקור לצ'לו ולפסנתר, כמוזיקת רקע למחזה "גם הוא באצילים". החליל מנגן את המנגינה שניגן במקור הצ'לו, והנבל מנגן את תפקיד הפסנתר, שמראש נכתב בסגנון שמחקה את כלי הפריטה האצילי. ייתכן שפורה "מִחזר" את הקטע בשל קוצר זמן, אולם הכללתו במוזיקה להצגה של מטרלינק בהחלט הולמת. התום והשלווה שבנגינת החליל, לצד ניואנסים דקים של מלנכוליה, מיטיבים לתאר את האווירה לקראת המערכה השנייה של המחזה. פליאס ומליסנדה יושבים על שפת הבאר. אהבתם טהורה, זהירה. כצופים איננו כועסים עליהם, אלא חומלים על המצב הבלתי־אפשרי אליו נקלעו בעל כורחם. בסוף המערכה הרביעית גולו דקר למוות את פליאס ופצע את עצמו ואת מליסנדה. הפציעה שגרם לעצמו גדולה, אבל הוא ישרוד אותה. מליסנדה, לעומתו, כמעט ולא נפצעה, אבל היא לא תשרוד. בפתח המערכה החמישית פורה ממקם מארש אבל מלא הוד והדר, המבשר את מה שידענו שיקרה כבר מתחילת המחזה. "מהפציעה הקטנה הזאת לא מתים", אומר הרופא שמטפל במליסנדה (בתרגומו לעברית של עילי ראונר). "לא אתה הרגת אותה, אדוני הטוב [...] היא לא יכולה לחיות… היא נולדה ללא סיבה… רק בשביל למות; והיא מתה ללא סיבה". עודד שני-דור פליאס ומליסנדה, סוויטה לתזמורת, 80 ' אופ )1924-1845( גבריאל פורה דקות 18 כ־ פרלוד הטווה בפלך סיציליאנה מותה של מליסנדה
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==