האסתטיקה החמקמקה של פליאס ומליסנדה מהרגע שעולה המסך ברור שמשהו רע עומד לקרות. חבורת משרתות מתחננות מהשוער לפתוח את שער הארמון, הנמצא במעמקי יער סבוך שהחשכה שולטת בו. המשרתות שואפות לטהר הכול, להכניס קצת אור אל תוך החושך, אולם השוער יודע ששום דבר לא יעזור. זהו סיפור מחוץ לזמן ומחוץ למקום. הדמויות בו נעדרות היסטוריה או עומק פסיכולוגי. גורלן המר נקבע מראש. מליסנדה הטהורה, הצעירה והיפה, תועה ביער, ופוגשת את גולו, נכדו הבכור של מלך אלמונדיה. השניים מתחתנים, אולם עד מהרה מתפתחת אהבה גדולה בהרבה בין מליסנדה לבין פליאס הצעיר, אחיו למחצה של גולו. מוריס מטרלינק, המכונה לעתים "שייקספיר הבלגי", היה מחזאי ומשורר שפעל במפנה המאה העשרים. אביו רצה שיהיה עורך דין, נסע 1886־ אולם הוא נמשך לעולמות הספרות. ב לפריז, שם פגש בכמה מאנשי הרוח הבולטים של התקופה, בהם המשורר הסימבוליסט סטפן מלרמה, שהשפיע עליו רבות. את המחזה והוא אחת 1892־ "פליאס ומליסנדה" כתב ב מיצירותיו המצליחות ביותר. משולש האהבה המתואר במחזה אינו שונה כל כך, על פניו, ממשולשי אהבה אחרים. אולם, כמו תמיד באומנות, השאלה אינה מה מספרים, אלא איך. מטרלינק לא עוסק בפעולות שעושות הדמויות, ואף לא במילים שהן מביעות. עיקר המחזה בניואנסים דקים, בסמלים עדינים, במשמעויות הנסתרות שמבעבעות מתחת לפני השטח, ובאמת טרנסצנדנטית שהאדם המודרני, הכבול בשלשלאות השפה והתבונה, לא מסוגל לתפוס. העניין במה שבלתי ניתן להיאמר במילים הוא כנראה הסיבה לכך שהיצירה התיאטרונית הזאת משכה מספר רב כל כך של מלחינים. המוזיקאים, העוסקים באומנות המופשטת מכולן, הצליחו לגשת למסרים הנסתרים של היצירה הסימבוליסטית בהצלחה רבה יותר 1905-1897 מאנשי התיאטרון. בין השנים ארבעה מהמלחינים המובילים באירופה - דביסי, שנברג, פורה וסיבליוס - התמודדו, כל אחד בדרכו, עם הסיפור של פליאס ומליסנדה. אלה היו שנים מבלבלות עבור מוזיקאים. המלחין המשפיע ביותר על מלחיני התקופה היה ריכרד וגנר, אף על פי שכבר לא היה בין החיים. באופרות שלו וגנר הרחיב את משמעות היצירה המוזיקלית הרבה מעבר למה שעשה כל אחד אחר לפניו, ומתח את השפה הטונלית עד קצה גבול יכולתה. בין אם אהבת אותו או שנאת אותו (מבלי קשר בכלל לעמדותיו בנושאים חוץ־מוזיקליים), לא יכולת להתעלם מהאתגרים שהוא הציב. פורה ושנברג התמודדו עם האתגר הווגנריאני בדרכים מנוגדות. בפואמה הסימפונית שלו שנברג המשיך לפתח את השפה ההרמונית וההבעה האינטנסיבית שבמוזיקה של וגנר. ברגעים רבים היצירה נשמעת כמו המשך ישיר ל"טריסטן ואיזולדה". פורה, לעומתו, כאילו הפנה את גבו למגלומן הגרמני. הוא כתב מוזיקה מאופקת, המתאפיינת בניואנסים עדינים ושילוב של אלמנטים הרמוניים עתיקים. מול הכוחות האימתניים של התזמורת העצומה של שנברג, על חטיבת כלי הנשיפה ממתכת הרחבה שלה, מנגן בשקט החליל של פורה. עודד שני-דור מארק שאגאל - סצנה מתוך "פליאס ומליסנדה" מאת דביסי, סקיצה לתקרת האופרה גרנייה
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==