5 ' פליאס ומליסנדה, אופ )1951-1874( ארנולד שנברג דקות 41 ־ כ "פליאס ומליסנדה" היא היצירה היחידה ששנברג כתב בשנתיים בהן חי בברלין. באותה תקופה הוא פגש לראשונה את ריכרד שטראוס, מלחין שלסגנונו היה הרבה מהמשותף עם סגנונו של שנברג הצעיר. שטראוס, המבוגר משנברג בעשור, היה כבר מלחין ומנצח מוכר ומצליח, והיה בעמדה בה יכול היה לסייע למלחין הצעיר, . באחת מפגישותיהם שטראוס 30־ אז בן פחות מ הציע לשנברג לכתוב יצירה לפי המחזה "פליאס ומליסנדה" מאת מטרלינק. בתחילה שנברג חשב לעבד את המחזה לאופרה, אבל די מהר זנח את הרעיון. ,1903 לאחר כחצי שנה של עבודה, בפברואר שנברג השלים את היצירה כפואמה סימפונית - יצירה לתזמורת גדולה המתארת סיפור ללא צורך במילים. היצירה מושפעת עמוקות מריכרד וגנר כמעט בכל היבט. מדובר ביצירה תוכניתית, המבטאת רעיונות חוץ מוזיקליים, ולא יצירה אבסולוטית, שהתוכן בה הוא מוזיקלי בלבד (וגנר טען כבר כמה עשורים קודם לכן כי המוזיקה האבסולוטית מיצתה את עצמה). היא כתובה לתזמורת עצומה, הכוללת, בין היתר, שמונה קרנות, לפחות ארבעה כלי נשיפה מעץ מכל משפחה, ושני תפקידי נבל הכתובים באופן כל כך קשה לביצוע עד כי בדרך כלל הם מנוגנים על ידי ארבעה נגנים שונים. עיקר ההשפעה של וגנר מתבטא בשפה ההרמונית. מתקופת הבארוק ועד ראשית המאה המוזיקה הקלאסית המערבית הייתה 20־ ה כתובה בשפה הטונלית - מוזיקה המבוססת על סולם ובו צליל מרכזי אחד (טוניקה), שכל שאר הצלילים שואפים "להיפתר" אליו. עם הזמן מלחינים הרחיבו את השפה הטונלית על ידי כך שהשתמשו יותר ויותר בצלילים שמחוץ לסולם (צלילים כרומטיים) ונדדו בין סולמות יותר ויותר וגנר הרחיק 19־ רחוקים זה מזה. באמצע המאה ה כל כך עד שבצלילים הראשונים של האופרה שלו "טריסטן ואיזולדה" אי אפשר להבין כלל באיזה סולם נמצאים. ב"פליאס ומליסנדה", כמו בכל יצירותיו המוקדמות, שנברג עדיין כותב בשפה הטונלית, אולם ההרמוניה בה כל כך עשירה בכרומטיקה ובאקורדים דיסוננטיים, עד כי המרחק בינה לבין מוזיקה א־טונלית, כזו שבה אין סולם או צליל מרכזי יציב אחד, קטן מאוד. ואכן, תוך שנים ספורות שנברג יכתוב יצירות ללא סולם כלל. אלבן ברג, תלמידו של שנברג ומלחין 1920־ ב גדול בפני עצמו, פרסם מאמר בו הוא מנתח את היצירה. ברג טוען כי היצירה אמנם מבוססת על תוכנית, אך היא סימפוניה לכל דבר ועניין. אף על פי שהיא כתובה בפרק אחד, היא למעשה מחולקת לארבעה חלקים המקבילים לארבעת פרקי הסימפוניה הקלאסית: פרק ראשון ובו מבוא וצורת סונטה, פרק שני ובו סקרצו ושתי אפיזודות, פרק שלישי איטי ופרק רביעי המשלב בין נושאים חדשים לבין חזרה על הנושאים שהופיעו בפרקים הקודמים. ככל הנראה שנברג קרא את הניתוח של ברג ואישר אותו, כך שחוקרים נוטים לראות בו מסמך המשקף באופן נאמן את רצון המלחין. אולם, עלינו להיות מעט יותר ביקורתיים. כש"פליאס ומליסנדה" הולחנה, מוזיקה תוכניתית כבר "יצאה מהאופנה" והמוזיקה האבסולוטית שוב שלטה בכיפה. המטרה של ברג, איפוא, הייתה להציל את היצירה של מורו ורבו מתכתיבי הזמן האכזריים כלפי מוזיקה תוכניתית. יש להודות שהניתוח הצורני של היצירה כסימפוניה לא משכנע, והניתוח התוכניתי מספק הסבר הרבה יותר שלם.
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==