34 ' פתיחה על נושאים עבריים, אופ )1953-1891( סרגיי פרוקופייב פרוקופייב 1917 לאחר המהפכה הרוסית של החליט לנסוע מרוסיה לארצות הברית. קומיסר החינוך של לנין, אנטולי לונצ'רסקי, ארגן את אשרת היציאה עבור המלחין, אם כי הוא העדיף שזה יישאר ברוסיה: "אתה מהפכן במוזיקה. אנחנו מהפכנים בחיים. עלינו לעבוד יחד". 6־ והגיע לניו יורק ב 1918 פרוקופייב עזב במאי בספטמבר לאחר מסע ארוך דרך סיביר, טוקיו, הונולולו, סן פרנסיסקו, ונקובר ושיקגו. מסע דומה עשה באותה שנה "אנסמבל זמרה", הרכב של מוזיקאים רוסים־יהודים, נגני קלרינט, פסנתר ורביעיית כלי קשת, בהנהגתו של הקלרניתן שמעון (סמיון) בליסון, שהיה קלרניתן ראשון בבולשוי ובמרינסקי. האנסמבל, בינואר 21־ שקונצרט הבכורה שלו התקיים ב בפטרוגרד, הציב לעצמו משימה - לצאת 1918 למסע קונצרטים עבור ארגונים ציוניים בערי רוסיה, המזרח הרחוק ואמריקה, ובסופו של דבר להגיע לארץ ישראל. מטרתם הייתה לייסד בארץ ישראל קונסרבטוריון, "בית מקדש לאומנות יהודית". הרפרטואר של האנסמבל כלל יצירות מאת הבולטים שבמלחינים היהודים של מזרח אירופה: יואל אנגל, אלכסנדר קריין, מיכאיל גנסין, יוסף אחרון ואחרים. לצד הרפרטואר היהודי הם שילבו גם יצירות מהקאנון הקלאסי המערבי (היידן, מוצרט, בטהובן ואחרים) כמו גם של מלחינים רוסים לא־יהודים כמו ארנסקי ובורודין. הופעת הבכורה שלהם בניו יורק התקיימה בקרנגי הול , שם פגשו בפרוקופייב. 1919 בנובמבר 1־ ב איך המשיך הסיפור מכאן? - תלוי את מי שואלים. לפי פרוקופייב, חברי האנסמבל הזמינו ממנו יצירה. הם נתנו לו מחברת קטנה עם מנגינות יהודיות. בהתחלה הוא לא רצה להיענות להזמנה כי היה רגיל לעבוד עם נושאים שהלחין בעצמו, אבל ערב אחד הוא החל לאלתר על שתיים מהמנגינות וככה נולדה הפתיחה על נושאים עבריים. לפי בליסון, לעומת זאת, היה זה פרוקופייב שפנה אליו בבקשה להלחין עבור ההרכב. כך או כך, במהרה נכתבה היצירה לששת בינואר 26־ הכלים, והיא בוצעה לראשונה ב בניו יורק, עם המלחין כפסנתרן אורח. 1920 הפתיחה כתובה בפרק אחד בצורת סונטה, ובה שני נושאים עיקריים. הנושא הראשון, בסגנון כליזמר, מנוגן בקלרינט. הנושא השני, מעין תפילה מלנכולית מופנמת, מנוגן בצ'לו. פרוקופייב עצמו לא התלהב במיוחד מהיצירה, אבל היא הפכה להצלחה גדולה כבר מביצוע , לאחר שנים של ניסיונות 1934־ הבכורה. ב שכנוע, פרוקופייב תזמר את היצירה בעצמו. הוא שמר על בולטות הקלרינט והצ'לו, אבל גם הבסון והקרן זכו לתפקידים סולניים. האנסמבל זכה להצלחה בכל מקום אליו פנה, ובכל זאת לא האריך ימים. לא ברור מה עלה בגורלם של כל חבריו, אולם ידוע שלפחות שלושה מהם מעולם לא הגיעו לארץ ישראל. בליסון המשיך לקריירה מזהירה כקלרניתן ראשון בפילהרמונית של ניו יורק. חלומו להקים בית מקדש למוזיקה בארץ לא התגשם, אך בזכותו העולם זכה בפתיחה על נושאים עבריים. עודד שני־דור דקות 10 כ־
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==