.1940 אם כן, נכתבה בארץ והושלמה בשנת הסימפוניה השנייה, שנכתבה במשך כשלוש ובוצעה לראשונה 1945 שנים, הושלמה בשנת .1948 בשנת השפעתו של מהלר על המלחין נותרה דומיננטית, בעיקר דרך תפיסת הז 'אנר הסימפוני. בספרו של יהואש גרינברג על חייו ויצירתו של בן־חיים הוא מביא את דברי המבקר המוזיקלי של העיתון "פלסטיין פוסט", לאחר ביצוע הבכורה של הסימפוניה השנייה: "נכון הדבר כי אין בסימפוניה השפעות ישירות של החומר התמאטי ושל הרטוריקה המאהלרית [...] השפעתו של מאהלר על בן־חיים מתגלה ברובד העמוק של תפיסת הסימפוניה כמדיום הגדול והמקיף ביותר להבעת מכלול עולמו הרגשי של המלחין, תוך ניצול טיפוסים מוסיקליים מוסכמים, אסוציאציות ומוטיבים רטוריים…". בדף השער של הפרטיטורה המקורית כתב בן־חיים ציטוט של המשורר ש. שלום: ״עורי נפשי עם השחר על ראש הכרמל מול הים״. בפרטיטורה זו גם חתם לראשונה בשמו העברי: פ. בן־חיים. הסימפוניה הוקדשה לסופר והוגה הדעות מקס ברוד, שהיה גם מוזיקאי והעריץ את המלחין. ברוד עסק רבות בשאלת הזהות היהודית והעברית וגיבושה, בין השאר, דרך המוזיקה הנכתבת בארץ ישראל. על הסימפוניה השנייה אמר כי היא "מספקת לחלוטין את שאיפתנו להגיע לאופי יהודי עצמי במוסיקה". בן־חיים, מצדו, לא בהכרח פעל בחיפוש אחר ישראליות מובהקת. הוא שילב ביצירותיו השפעות מהעולמות השונים, מהעבר ומההווה שלו, לכדי סגנון אישי ייחודי. כשנשאל "האם בכלל יש דבר כזה מלחין ישראלי או ארץ ישראלי?" השיב: "אני לא חושב על זה כל כך הרבה... החשיבות של הישראליות לא כל כך גדולה. אלא החשיבות של היצירה בעצמה." יצירה רחבת יריעה זו, הארוכה מבין יצירותיו התזמורתיות, בנויה במבנה הקלאסי־רומנטי המקובל של ארבעה פרקים. הפרק הראשון נפתח באווירה פסטורלית בנעימת חליל שאליה מצטרפים כלי נשיפה נוספים. בהמשך נכנסים כלי הקשת וכלי ההקשה ומפיחים במוזיקה קצביות ואנרגטיות. הפרק הוא מונותמטי, כלומר מתפתח דרך נושא מרכזי אחד (זה שהציג החליל תחילה) הלובש צורות שונות. הפרק השני, הסקרצו, מתחיל בנימה מסתורית ובדינמיקה שקטה יחסית, ומתפתח לפרק אנרגטי המתאפיין בשינויי דינמיקה תכופים ומעברים זריזים של פרגמנטים מוזיקליים בין הסקציות השונות בתזמורת. כמקובל, אחרי חטיבת הסקרצו המהירה מגיע חלק איטי בעל אופי שונה. בפרק זה ניתן לשמוע בבירור את הסינתזה בין השפעות מלחיני הרומנטיקה המאוחרת ובין ההשפעות שספג בן־חיים לאחר עלייתו ארצה: במסגרת הסקרצו, שיכול להזכיר באופיו מוזיקה מאת מהלר, בן־חיים משלב בנושא המרכזי משפט מהשיר "מִבֵּין לַהֲקַת סֶגֶל" של יצחק אליהו נבון, אותו עיבד עבור ברכה צפירה. הפרק השלישי נפתח בנגינת כלי הקשת, המצטטים שיר נוסף שבן־חיים עיבד עבור צפירה: שיר יהודי עממי שהזמרת התאימה לו את מילות השיר "שיר ערש" ("ילד לי ניתן") מאת שאול טשרניחובסקי. פרק זה מנוגד לחלוטין לסקרצו שלפניו, והדרמה המתמשכת שבו באה לידי ביטוי דרך פרזות רחבות ועבודת תזמור מרהיבה. העדינות של הפרק בולטת במיוחד לקראת סיומו, בחלק שקט ואינטימי הפותח בנגינת כינור יחיד. אל הכינור מצטרפים החלילים והקלרינטים בקווים מלודיים הנשזרים אלה באלה, בליווי מצומצם של נבל וכינורות. לאחר סיום חרישי מתחיל פרק הפינלה בפתיחה דרמטית. לפתע מחלחל הנושא הבולט ביותר בפרק, נושא מהיר וקצבי עם אופי של מחול ההורה. בן־חיים משלב את ההורה בפרק סימפוני עשיר ומורכב זה, בדומה לפרקטיקה של מלחינים אירופאיים ששילבו נושאים עממיים במבנים קלאסיים. נושא זה נשמע פעמים רבות לאורך הפרק ולבסוף מוביל אל סיומה העוצמתי של היצירה. נוגה שלוש
RkJQdWJsaXNoZXIy NDUxMg==