פיליפ ז'ורדן מנצח על שוברט וברוקנר

שוברט סימפוניה מס' 8 "הבלתי גמורה"

אחת התעלומות המרתקות של המוזיקה הקלאסית היא הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט. איך אנחנו יודעים שהיא "בלתי גמורה"? כי שוברט כתב לה רק שני פרקים, ולא ארבעה כפי שעשה בשאר הסימפוניות שלו, וכמו שהיה מקובל באותה תקופה. עד היום אף אחד לא באמת יודע למה שוברט לא השלים את הסימפוניה, אבל במהלך השנים היו אינסוף השערות, ביניהן ההתמודדות של שוברט עם מחלת העגבת, ביקורת עצמית משתקת שגרמה לו פעמים רבות לזנוח יצירות שהתחיל לכתוב, ואפילו שיתוק יצירתי שהטילו עליו הסימפוניות של בטהובן, שהיו מופת של הלחנה בז'אנר ששוברט גם ככה חש בו חוסר ביטחון. אז אמנם יש לנו רק שני פרקים, אבל לתוכם שוברט יוצק תוכן מוזיקלי מפעים של מנגינות מכשפות, תזמור יצירתי, ארכיטקטורה מוזיקלית מקורית, ופאתוס אינטנסיבי שתופס ולא עוזב. קל לנחש, שרבים וטובים ניסו במהלך השנים להשלים את הסימפוניה עבור שוברט בדרך זו או אחרת, ואפילו בהופעת הבכורה של הסימפוניה ב-1865, הפרק השלישי של הסימפוניה השלישית הוצמד לשני הפרקים ששוברט כתב, כדי לסיים את הסימפוניה בצורה מרשימה. אבל עם חלוף השנים התברר שאף סיום אלטרנטיבי לא באמת הופך את הסימפוניה הזו לגמורה. ואולי כולם פשוט הבינו, ששני הפרקים ששוברט כתב טובים מספיק כדי לעמוד בפני עצמם כסימפוניה שלמה, גמורה בדרכה המיוחדת שלה.   

ברוקנר סימפוניה מס' 3

המוזיקה של ברוקנר יפהפיה ורומנטית, אבל גם מורכבת מאד. הרבה מנצחים התבטאו על כך שברוקנר הוא אגוז קשה לפיצוח, ושלקח להם זמן רב להגיע להחלטות ותובנות לגבי הסימפוניות שלו. אבל פיליפ ז'ורדן תמיד הרגיש קרבה למוזיקה של ברוקנר, והוא הפך במהלך השנים לאחד הפרשנים הנלהבים והמוערכים ביותר של ברוקנר, עם ביצועים שמצליחים לייצר בהירות בארכיטקטורה מוזיקלית מורכבת, בלי לוותר ולו לרגע על העומק הרוחני. את הסימפוניה השלישית שלו, ברוקנר הקדיש למלחין הנערץ עליו ביותר, הלא הוא ריכרד ואגנר. כמעט שאפשר לשמוע את זה דרך המוזיקה של הסימפוניה המונומנטלית הזו, שהיא וגנריאנית כל כך באופי ובמהות שלה: רחבת יריעה באופן יוצא דופן, עם תזמור שופע ועשיר, עומק רגשי אינטנסיבי, וצורה מוזיקלית כמעט אבסטרקטית שמותחת את גבולות הזמן עד לקצה. לתוך המסגרת הרחבה הזו ברוקנר יוצק נושאים מוזיקליים עם אופי חזק וניגודים קיצוניים, בעוד שהוא משתמש בתחבולות תזמוריות (כמו שימוש הולך וגובר בכלי נשיפה ממתכת) ואנרגיה קצבית מתגברת, כדי לדחוף את המוזיקה אל עבר קליימקס אפי בפרק האחרון של הסימפוניה.