לאונידס קבקוס מנצח

איך אפשר לספר סיפור של 160 שנה בערב אחד? המנצח לאונידס קבקוס הולך לעשות בדיוק את זה, עם שלוש יצירות שמספרות את הסיפור של הרומנטיקה הוינאית.  נשמע את הסיפור של הרומנטיקה. מוצרט, בטהובן, שטראוס – שלושה מלחינים ענקים שהעבירו את המוזיקה הקלאסית מהעידון האריסטוקרטי המוקפד של הקלאסיקה, אל עימות נוקב עם נפש האדם המורכבת והסוערת ברומנטיקה המאוחרת. באופן מפתיע, סדר הקונצרט הוא אנטי-כרונולוגי: אנחנו מתחילים עם שטראוס, עוברים דרך בטהובן, ומגיעים חזרה לסימפוניה האחרונה של מוצרט. מעניין לראות את התהליך הזה במהופך, ולהבחין בדקויות של התהליך ששינה את המוזיקה ואת המטרה שלה, מהקצה אל הקצה. הנה שלושה דברים חשובים לדעת על כל אחת משלוש היצירות: 

שטראוס: דואו קונצ’רטינו לקלרינט ובסון

• ריכרד שטראוס היה מלחין פורה וחרוץ בצורה יוצאת דופן, והיצירות שכתב בז’אנר הווקאלי (אופרה, שיר אמנותי, ושירים סימפוניים) הפכו אותו למלחין אגדי, עם תרומה חד פעמית לספרות המוזיקה הקלאסית. באופן מפתיע, הוא כמעט ולא כתב יצירות בז’אנריים סטנדרטיים יותר שהיו הלחם והחמאה של מלחינים אחרים בני זמנו, כמו סימפוניות, רביעיות מיתרים וקונצ’רטי. מעט הקונצ’רטי שהוא כן כתב, היו לכלים מפתיעים כמו אבוב וקרן יער, וגם הקונצ’רטו שיבוצע הערב, קונצ’רטו כפול לבסון וקלרניט, היצירה האינסטרומנטלית האחרונה ששטראוס כתב לפני מותו.   
• שטראוס כתב את הקונצ’רטו עבור חבר טוב שלו, הבסוניסט הוגו בורגהאוזר, שהיה הבסוניסט הראשי של הפילהרמונית של וינה. יום אחד בורגהאוזר קיבל משטראוס מכתב: “אני עסוק ברעיון לכתוב קונצ’רטו לקלרניט ובסון, ואני לא יכול שלא לחשוב על הצליל הנהדר שלך. אולי זה יעניין אותך”. אולי זה יעניין אותו??? אין בסוניסט בעולם שלא היה שמח לקבל מכתב כזה, הרי לבסוניסטים אין כמעט הזדמנויות לנגן סולו. ובוודאי שלא בכורה עולמית של קונצ’רטו חדש של ריכרד שטראוס, אחד המלחינים הכי אהובים ומצליחים שחיו באותו זמן. 

• כששומעים את הקונצ’רטו הזה, קשה להאמין ששטראוס כתב אותו ב-1947. המוזיקה פוסט-רומנטית לחלוטין, והאנסמבל מזכיר אפילו את הקונצ’רטו גרוסו הבארוקי: תזמורת מיתרים, שני סולנים בכלי נשיפה מעץ, והבלחות סולו של מובילי הקבוצות התזמורתיות השונות. שטראוס לא התרגש מזה שקראו לו שמרן, או אנכרוניסט; הוא דבק בסגנון וגנריאני פוסט-רומנטי לאורך כל חייו, והיה גאה בכך שהוא שומר על השפה האישית שלו ולא נכנע לתכתיבים הא-טונאליים של תקופתו. 

בטהובן: קונצ’רטו מס’ 3 לפסנתר

• בטהובן לא הספיק לסיים לכתוב את הקונצ’רטו הזה עד לערב הבכורה בשנת 1903, וזאת למרות שאת הסקיצות הראשונות שלו הוא כתב 7 שנים מוקדם יותר! הוא עבד עליו כמה שנים טובות.  למרבה המזל בטהובן עצמו היה הסולן בערב הבכורה, וכך, למרות שתפקיד הפסנתר לא היה כתוב במלואו, הוא הצליח לנגן מהראש את מה שתכנן לכתוב. ולמרות שבתקופה של בטהובן היה מקובל שהמלחין כותב את הקדנצות של הסולן, במקרה הזה לבטהובן לא היתה ברירה אלא לאלתר אותן על המקום. הוא העלה אותן על הכתב אחרי הבכורה, והיום כל פסנתרן מחליט אם הוא רוצה לבצע אותן או להלחין קדנצות משלו…
• בטהובן תמיד חיפש אפשרויות חדשות במוזיקה שכתב, ולא פחות מכך הוא חיפש אפשרויות חדשות בפסנתר, שהיה הכלי עליו ניגן בעצמו. הוא חיפש סוגים חדשים של צליל, של מנעד ושל עוצמה, ודרך הכתיבה שלו הוא הצליח להוביל את הכלי הגדול והמיוחד הזה לאופקים חדשים. בטהובן והיצירתיות שלו הזינו את המוטיבציה של בוני הפסנתרים בוינה, שעבדו קשה כדי לשפר את המכניקה של הפסנתר ולהגדיל את האפשרויות שלו. בזמן שבטהובן סיים לכתוב את הקונצ’רטו השלישי לפסנתר, היה לו את אחד הדגמים החדישים ביותר בשוק. למורת רוחם של הוינאים, הדגם הזה היה צרפתי, והיה לו מנעד רחב ופדלים מיוחדים שאפשרו לבטהובן לדמיין דברים חדשים.  
• הקונצ’רטו השלישי של בטהובן כתוב בסולם דו מינור, סולם עם אופי קודר ודרמטי שנחשב למשמעותי במיוחד אצל בטהובן. זהו בין היתר הסולם של הסימפוניה החמישית המפורסמת, ושל הסונטה האחרונה לפסנתר. גם מוצרט כתב קונצ’רטו אחד לפסנתר בדו מינור (אחד מתוך שני קונצ’רטי לבד שנכתבו בסולם מינורי). הקונצ’רטו בדו מינור של מוצרט היה אהוב במיוחד על בטהובן, והוא אפילו כתב לו קדנצה משל עצמו, שמבוצעת עד היום. 

מוצרט סימפוניה 41 “יופיטר”

• שלוש הסימפוניות האחרונות של מוצרט, ביניהן סימפוניית יופיטר, הן תעלומה: הן היחידות מבין כל הסימפוניות של מוצרט שלא נכתבו בהזמנה של פטרון או תזמורת. מוצרט חיפש עבודה כל חיי, וכל הסימפוניות שכתב נולדו בעקבות הזמנת עבודה כזו או אחרת. סימפוניית יופיטר היא לא רק האחרונה שכתב, אלא גם הארוכה והמורכבת ביותר. אז מה גרם לו לכתוב אותה? אין שום עדות להזמנה כזו או אחרת, מה שהוביל להשערה שאולי מוצרט כתב אותה פשוט כדי לבטא את עצמו דרך המוזיקה?! זה אולי לא נשמע לנו מוזר, אבל אז זה היה עדין בלתי מתקבל על הדעת. אם זה נכון, אזי שמוצרט חזה כאן את המהפכה הגדולה שעתידה היתה להתרחש במוזיקה בעזרתו של בטהובן.
• הסימפוניה הזו מסמנת אולי יותר מכל יצירה אחרת את היצירתיות המתפרצת של מוצרט בשנים שלפני מותו. החופש הרעיוני, התפרצות הרגש, והחידושים שמוצרט הכניס בה הופכים אותה לסימפוניה עם מעוף חסר תקדים. 
• מוצרט עצמו לא נתן לסימפוניה את השם “יופיטר”, והיא ככל הנראה זכתה לכינוי הזה בגלל האנרגיה המתפרצת שלה, העוצמות והעושר הסימפוני שהיא ניחנת בהם שהיו יוצאי דופן לרפרטואר הסימפוני הקלאסי, וגם האורך שלה. מי שככל הנראה העניק לה את הכינוי היה המנצח והפטרון האנגלי יוהן פטר סלומון, שהדפיס את הכינוי בתוכניה של קונצרט בו ביצעו אותה, בשנת 1821.