פלטוקוסקי מנצח על בטהובן

הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן היתה הפתעה ענקית אחרי הסימפוניה החמישית, שהייתה דוגמה של כתיבה בטהובנית אופיינית-אינטנסיבית, הירואית, טראגית – והיא סחפה את הקהל בדרמטיות העוצמתית שלה. ואחרי שיא כזה, אולי זה לא מפתיע שבטהובן רצה לכתוב משהו אחר לגמרי. נתחיל מזה שזו הפעם הראשונה שבטהובן באמת נתן שם לסימפוניה שלו (הוא הקדיש את השלישית לנפוליאון, ואז התחרט, ואז נתן את השם ״ארואיקה״ ככותרת משנה…). וזה לא סתם שם, אלא הצהרת כוונות של ממש: בטהובן לוקח אותנו למסע בטבע, דרך נוף פיוטי , סצנות כפריות, ריקודי איכרים, ואפילו סערה אחת גדולה. בטהובן משתמש בכלי התזמורת כדי לחקות סאונדים ספציפיים מהטבע, אפקט שמלחינים רבים השתמש בו מאוחר יותר (לדוגמה מוטיב הקוקיה שמופיע כאן לראשונה, וחוזר מאוחר יותר בסימפוניות של מהלר). בטהובן כתב את הסימפוניה הזו כבר ממש בעיצומה של התקופה הרומנטית, בה האמנות חגגה את האדם כאינדיבידואל, את החוויה הרגשית שלו, ואת הקשר שלו אל הטבע. בטהובן התאהב ברעיונות האלה והרגיש קרוב אליהם במישור האישי והאמנותי, והוא חוגג אותם בכל צליל בסימפוניה הזו. אבל בניגוד לסערת הרגשות המיוסרת שאפיינה את בטהובן, כאן הוא מלחין מוזיקה מלאת חן, שמחת חיים, אהבה לטבע והשתאות מהיופי האינסופי שלו. 

המנצח הצעיר טרמו פלטוקוסקי ייתן את הפרשנות שלו לסימפוניה המיוחדת הזו, תוך שהוא מחבר אותה לשתי יצירות מהמאה ה-20 שנוגעות גם הן לקשר שבין האדם לטבע. הראשונה היא “קנטוס ארקטיקוס” של המלחין הפיני ראוטוורה, משנת 1972, יצירה קצרה ומיוחדת שנקראת גם “קונצ’רטו לציפורים ותזמורת”, וכפי שכותרת המשנה מרמזת, משלבת הקלטות של ציוץ ציפורים שהוקלטו בחוג הקוטב הצפוני, בחלק הצפוני ביותר של פינלנד (שהיא גם מולדתו של המנצח). חוץ מהקונצ’רטו לציפורים, פלטוקוסקי ינצח גם על קונצ’רטו לכינור יחד עם הכנר המבריק דניאל לוזקוביץ’. השניים יבצעו את הקונצ’רטו בפרק אחד “אור מרוחק” של המלחין פטריס ואסקס, אחד המלחינים הלטביים המוערכים ביותר החיים כיום, שהרבה מהיצירות שלו עוסקות בקשר הרוחני שבין האדם לטבע.