זובין מהטה מנצח | פנחס צוקרמן כנר

בין ברק קלאסי לפנטזיה רומנטית: זובין מהטה מנצח על הפתיחה התוססת של “נישואי פיגרו”, ואחריה על הקונצ’רטו ה”טורקי” המבריק לכינור, יחד עם ידידו הוותיק וידיד התזמורת, הכנר פנחס צוקרמן. בחצי השני ינצח  מהטה על הסימפוניה הרביעית האהובה של ברוקנר, יצירה המשלבת את האסתטיקה החופשית של ברוקנר עם הלך הרוח הרומנטי של תקופתו.

מוצרט: הפתיחה לנישואי פיגרו

בשנת 1782, המחזאי הצרפתי בומרשה הציע למלך לואי ה-14 קריאה פרטית של המחזה הקומי החדש שלו – נישואי פיגרו. הוא לא ציפה לתגובה הנסערת של המלך, שהכריז כי סיפור שנוא, וכי על המחזה להיגנז באופן מיידי. התוצאה של ההכרזה הזו היתה כמובן, הפוכה. ה”פרי האסור” הפך לדבר המסקרן ביותר בשטח עם הפקות מחתרתיות שצצו כפטריות אחרי הגשם, בעוד היצירה מעוררת את זעמם של אצילים, מלכים וגנרלים (דוגמת נפוליאון). הממשלה האוסטרית חששה כל כך מהאפקט של המחזה, עד שהחליטה לאסור על העלאתו. אף על פי כן, המחזה הוצג בבירות האירופאיות בהצלחה כבירה, והמחזה השנון והחתרני על אצילים מושחתים ומשרתים תחמנים הפך ללהיט. מוצרט התאהב גם הוא במחזה המושחז של בומרשה, ובחר בו להיות הפרויקט הראשון מתוך שלושה יחד עם הליברטיסט המבריק דה-פונטה.  השילוב של המחזה הביקורתי של בומרשה, להטוטי המילים של דה-פונטה והמוזיקה היפהפיה של מוצרט, הפכו את האופרה נישואי פיגרו לאלמותית. הפתיחה של האופרה מתחילה בלחשוש מהיר וחרישי של כלי קשת, שכמו ממלמלים רכילות סודית שמתפשטת מהר ברחבי חצר האצולה. כמו בפתיחות לאופרות אחרות של מוצרט, גם זו של פיגרו עומדת כיצירה עצמאית, במובן זה שהמוזיקה שלה מקורית ואינה כוללת חלקים או מוטיבים מהאופרה עצמה (בניגוד למשל לפתיחה של “כוחו של גורל” של ורדי שתבוצע בתוכנית הראשונה). אף על פי כן, היא בהחלט מכינה אותנו למצב הרוח ולאווירה של האופרה: היא שובבה, הומוריסטית, מבעבעת וכובשת. 

מוצרט: קונצ’רטו לכינור מס’ 5 “הטורקי”

מוצרט והכינור היו אהבה ממבט ראשון. הוא החל ללמוד כינור אצל אביו לאופולד, שהיה כנר מוכשר בעצמו, ובמהרה הפך לכנר פעיל ומיומן שניגן עם הקולגות של אביו. מוצרט הופיע עם הכינור ואף נתן לו מקום של כבוד ביצירותיו התזמורתיות והקאמריות, כמו גם דרך הסונטות הנפלאות שלו לכינור ופסנתר – יצירות ששילבו את שני הכלים עליהם ניגן ואותם אהב במיוחד. הכתיבה של מוצרט לכינור הגיעה לשיא תפארתה בשנת 1775, כאשר במהלך תשעה חודשים בלבד הוא הלחין את חמשת הקונצ’רטי לכינור ולתזמורת. באותה תקופה מוצרט עבד בחצר המלכות של זלצבורג, שם הוביל בין היתר את תזמורת הארמון כ”קונצרטמייסטר” – הכנר הראשון. ההיכרות העמוקה של מוצרט עם הכינור, על שלל איכויותיו ומגבלותיו, אפשרה לו לכתוב עבורו בצורה אידיאלית שהציגה אותו ואת הסולנים במיטבם. מוצרט היה רק בן 19 כאשר כתב את הקונצ’רטי לכינור, ואפשר לראות את ההתפתחות המטאורית שלו כמלחין במהלך החודשים של כתיבת הקונצ’רטי. 

הקונצ’רטו החמישי הוא מורכב ויצירתי, ונשקף ממנו מלחין בשל ונועז הרבה יותר מזה של הקונצ’רטו הראשון. מוצרט מפגין דמיון וחופש כאשר הוא משחק עם טמפי שונים בתוך פרקי הקונצ’רטו, ומשתעשע עם שינויים תכופים בין מז’ור למינור. בקונצ’רטו הזה הוא גם מרשה לעצמו לחקור את הרגיסטר הגבוה של הכינור, ומאפשר לסולן להבריק ולזרוח אל מול העושר הצלילי של התזמורת. גם בפסאז’ים הוירטואוזים מוצרט מוכיח היכרות אינטימית עם הכינור, כאשר הוא מצליח לשלב אותם כחלק אורגני מהחומר המלודי, בלי לפגוע בזרימה המוזיקלית. את החלק ה”פרוע” ביותר מוצרט השאיר לפרק האחרון, הרונדו, בו הוא עובר בפתאומיות מסולם מינורי ומקצב מהיר וסוער, לחלק הכתוב ב”סגנון טורקי”. מוצרט מביע כאן את החיבה שלו לאקזוטיקה אוריינטליסטית, כפי שעשה גם באופרה “הבריחה מההרמון” והסונטה לפסנתר ק. 331, בה הפתיע עם המארש הטורקי המפורסם. מוצרט יוצר חטיבה עם גוון פולקלוריסטי, שעומדת בניגוד לאלגנטיות של שתי החטיבות החיצוניות של הפרק. הכינור הסולן מכניס רוח חיה עם פיגורציות אנרגטיות בעוד הצ’לי והקונטרבסים נותנים את הבסיס הריתמי בנגינה על החלק האחורי של הקשת. עבור מוצרט ובני זמנו – היה מדובר בהתפרעות של ממש.  

ברוקנר: סימפוניה מס’ 4

בפברואר 1881, התזמורת הפילהרמונית של וינה החלה חזרות על סימפוניה חדשה, כמותה הם מעולם לא ביצעו. היצירה גדולת הממדים היתה בעלת אופי מיתי ויופי שמיימי, משלבת בתוכה מלודיות שוברטיאניות, הרמוניות ואגנריאניות ורגעי שיא כמעט ליטורגיים באפקט שלהם. זו היתה הסימפוניה הרביעית של אנטון ברוקנר, שעל אף שהיה כבר בן 64, יצירתו לא היתה מוכרת לנגני התזמורת המנוסים. ואכן, אנטון ברוקנר היה “לייט בלומר”. בגיל ארבעים הוא כתב את מיסה ב-רה מינור, והיא נחשבת ליצירה הסימפונית המשמעותית הראשונה שכתב, אחריה הגיעו הסימפוניות שלו. לצורך ההשוואה, בגיל הזה היידן כבר כתב חמישים סימפוניות, מוצרט ארבעים, בטהובן השלים שש מתוך תשע הסימפוניות שלו, ומנדלסון כתב את חמש הסימפוניות שלו ועוד שתיים עשר סימפוניות נעורים. ברוקנר היה נגן עוגב ומורה מוערך בוינה, אבל עדיין לא פרץ כמלחין מוכר ברחבי אירופה. הבכורה של הסימפוניה הרביעית שינתה את המצב הזה לחלוטין, ולמרות התגובה המעורבת של המבקרים,  הקהל הגיב בהתלהבות חד משמעית שהבהירה כי ברוקנר היה אחד המלחינים החשובים של התקופה. 

ברוקנר נמשך לעולמות האימפרוביזציה והפנטזיה, והתרחק מהארכיטקטורה המוזיקלית הקלאסיציסטית שאפיינה את היידן ובטהובן. המוזיקה שלו נחשבת עד היום אניגמטית, וקשה להגדיר אותה באופן מובהק מבחינה סגנונית. עבור רבים, זה גם מה שהופך אותה למרתקת כל כך. טביעת האצבע של ברוקנר ניכרת בסימפוניה הרביעית באורך האינסופי של הנושאים המוזיקליים, בסבלנות בהם ברוקנר מפתח אותם, בהרמוניות המפתיעות ובשיטוטים מפותלים בין מז’ור למינור. הרביעית היא הסימפוניה היחידה שברוקנר נתן לה כותרת, “הרומנטית”. כמה שנים מאוחר יותר, הוא אף הוסיף לפרטיטורה מעין תסריט מופשט של דימויים מעולם הטבע כמו למשל “עלות השחר”, “רחשי היער”, “שירת הציפורים” בפרק הראשון; בפרק השני “שיר, תפילה, סרנדה”; ובפרק השלישי “סקרצו הציד” עם קרנות היער המודיעות על צאתו של הציד, וריתמיקה דוהרת. ה”רומנטיקה” של הסימפוניה באה לידי ביטוי בהיותה יצירה גדולה (ביצוע ממוצע שלה אורך כשעה ועשר דקות), באופן בו היא משקפת את הטבע, ובקשת הרגשות הרחבה שהיא חוקרת.