ראוול בשתי מערכות

השעה הספרדית: פרובוקציה פריזאית
מוריס ראוול היה אחד הכוכבים הגדולים של פריז של תחילת המאה ה-20, שהיתה מוקד תרבותי תוסס ועדכני. הוא נשאר עד היום אחד המלחינים הצרפתים האהובים והמבוצעים ביותר על במות הקונצרטים, עם יצירות קאמריות, סימפוניות ווקאליות, שהן בו בזמן אימפרסיוניסטיות ודרמטיות. ההצלחה של יצירות סימפוניות כמו “לה ואלס” ו”בולרו” האפילה בחלוף השנים על היצירות הבימתיות המרתקות שראוול כתב, וזאת למרות החשיבות הרבה שהייתה להן בנוף המוזיקלי דאז ולצד היותן ביטוי מאלף לשלל האיכויות של ראוול. השעה הספרדית היא הניסיון הראשון שלו בכתיבת יצירה בימתית, ואף על פי כן היא נועזת, פרובוקטיבית, וכתובה ביד אמן. אולי דווקא בזכות גילו הצעיר היתה לראוול ה”חוצפה” לכתוב אופרה העוסקת במעלליה המפוקפקים של אשת השען, במהלך אחר צהריים לוהט במיוחד, בעיר ספרדית קטנה. בחירת הנושא של האופרה לא מובנת מאליה כלל וכלל, במיוחד לאור היכרותו של ראוול עם המנהל האמנותי של האופרה הקומית בפריז, אלבר קרה, שהיה ידוע כשמרן.
כאשר קרה הבין במה עוסקת היצירה החדשה של ראוול, הוא הזדעזע כצפוי, וסירב להעלות אותה על הבמה של בית האופרה. מעבר לטעמו האישי של קרה, יש לזכור כי האופרה הקומית של פריז הפיקה באותה תקופה בעיקר אופרות צרפתיות דרמטיות חדשות של מלחינים כמו ביזה, ברליוז והלוי (שנתנו פייט להשתלטות האיטלקית של רוסיני על בתי האופרה ברחבי צרפת). כלומר, האופרה קומיק הייתה סך הכל בית אופרה מיינסטרימי למדי, למעט כמה סקנדלים נקודתיים דוגמת האופרה “כרמן”. למרות התנגדותו, קרה נאלץ להיכנע בסופו של דבר, ככל הנראה בזכות התערבותה של אשה עשירה וחשובה שקידמה את ראוול. הבכורה של השעה הספרדית התקיימה במאי 1911, וזכתה לביקורות מעורבות. חלקן התייחסו לנושא הפרובוקטיבי, ואף כינו את האופרה “פורנוגרפית”, בעוד אחרות היללו את היצירתיות של ראוול ואת יכולות התזמור המופלאות שלו.

הדמויות
טורקמדה – בונה שעונים (טנור)
קונספסיון – אשתו של טורקמדה (מצו-סופרן)
גונזלב – משורר צעיר, מאהב של קונספסיון (טנור)
דון אינדיגו – בנקאי, מאהבה של קונספסיון (בס)
רמירו – נהג פרדות שמגיע לתקן את שעונו, מאהב בפוטנציה (בריטון)

הסיפור
נהג הפרידות רמירו מגיע לתקן את שעונו אצל טורקמדה, השען של העיר טולדו. אשתו של טורקמדה, קונספסיון, מזכירה לו שהוא מאחר לעבודה הקבועה שלו פעם בשבוע – כיוון שעוני העיר. קונספסיון מחכה גם היא לשעה הקבועה הזו, שכן זה הזמן בו היא מארחת את המאהבים שלה. הראשון שמגיע הוא המשורר גונזלב, המופתע לגלות את רמירו בביתה של קונספסיון. בעוד רמירו מחכה לשובו של השען, קונספסיון מעסיקה אותו כדי שלא יפריע לה בתוכניותיה. נוכחותו הבלתי רצויה של רמירו בבית מפריעה לקונספסיון לממש את תוכניותיה עם גונזלב, והמצב מסתבך עוד יותר כאשר מאהב נוסף מגיע, הבנקאי דון אינדיגו. קונספסיון ושלושת הגברים שאיתה נקלעים לקומדיית טעויות פרועה הכוללת אי הבנות, התרוצצויות, ומאהבים שמוצאים עצמם תקועים בתוך שעונים. הסאגה מסתיימת עם שובו של טורקמדה לביתו והיחלצותם של המאהבים הנבוכים. כדי להצדיק את נוכחותם בבית הם רוכשים שעון, והאופרה מסתיימת עם מוסר השכל משעשע: “מבין שלל המאהבים, רק היעילים יצליחו / במרדף אחר האהבה, גם יומו של נהג הפרדות בוודאי יגיע!”

צלילים מעולם אחר

השעה הספרדית היא יצירה חתרנית, בכך שהיא דוחה סטריאוטיפים אופראיים ומציעה אלטרנטיבה בימתית מקורית שיש בה גם חדשנות קומפוזיטורית. האופרה הקצרה מורכבת מ-21 סצנות המבוצעות ללא הפסקה, במהלכן טווה ראוול עולם מוזיקלי קסום בו כל דמות מקבלת אפיון מוזיקלי ייחודי המלווה אותה לאורך האופרה כולה. את הצבע התזמורתי המיוחד של האופרה ראוול מבסס כבר בפתיחה התזמורתית, כאשר הוא משתמש בסוללה מגוונת של כלים שמייצרים מצלול ייחודי של חנות שעונים. באמצעות קסילופון, משולש, פסנתר, שני נבלים, גלוקנשפיל ופעמונים, ראוול מדמה עולם מכני של תקתוקים וצלצולים, שמכניסים את המאזין באופן מיידי לחנות השעונים הצבעונית של טורקמדה. התיזמור הצבעוני ומלא הרבדים של ראוול ממשיך לאורך היצירה כולה, במהלכה הוא משלב גם כתיבה סימפונית עשירה וסוחפת, שיחד עם הליברית הפרועה יוצרת עולם שיש בו ריאליזם ופנטזיה זה לצד זה.

לשיר קצת אחרת
גם הכתיבה הווקאלית של ראוול מתרחקת מהמסורות שאפיינו את האופרה של המאה ה-19, קודם כל בבחירה של ראוול להשמיט את האריות המסורתיות שנועדו במקור לתת רגע של תהילה לכל זמר וליכולותיו הווקאליות. היעדרותן של אריות גם עוזרת לראוול לייצר דרמה עם התפתחות אורגנית, בלי עצירות מלאכותיות ששמות זרקור על המצב הרגשי של הדמות. בנוסף, ראוול משתמש בטכניקה ווקאלית דיבורית שמתרחקת מהליריות האקספרסיבית שאפיינה את האופרה עד אז. השירה הדיבורית הזו יוצרת תחושה אותנטית, של דיאלוג המשכי בין הדמויות – כמו בחיים האמיתיים. “למעט התפקיד של גונזלב ששר סרנדות מוגזמות במתכוון, כל התפקידים שכתבתי יוצרים את הרושם שהם מדוברים”, כך כתב ראוול. השימוש בסגנון ווקאלי כזה היה חלוצי למדי, וראוול סיפר כי הוא קיבל את ההשראה לכך מ”הנישואין” של מודסט מוסורגסקי, אופרה בלתי גמורה שהמלחין החדשן כתב בסנט פטרסבורג ב-1868. השירה הדיבורית הפכה בהמשך לאבן דרך בהתפתחות של האופרה במאה ה- 20, בעיקר עם אופרות אוונגרדיות של שנברג ושל אלבן ברג. היצירה “פיירו הסהרורי” של שנברג נחשבת ליצירה הראשונה הכתובה בסגנון שירה-מדוברת (sprächgesang), אבל למעשה השעה הספרדית הוצגה כשנה לפניה, עובדה שהופכת את היצירה של ראוול למשמעותית וחדשנית עוד יותר ממה שנהוג לחשוב.

קסם ספרדי
לאורך האופרה ראוול שוזר מוזיקה ספרדית שמשרה אווירה קלילה ופרועה. המשיכה של ראוול לספרד נוכחת בכל גוף היצירה שלו, וקשורה בין היתר להיסטוריה המשפחתית שלו: הוא גדל בעיר סיבור (Cibure) בצרפת, הממוקמת רק 11 קילומטרים מהגבול הספרדי. אמו הייתה ככל הנראה ממוצא ספרדי, והוריו הכירו במדריד. ראוול נהג לספר שאמו הייתה מרדימה אותו כל לילה לצלילי שיר ערש ספרדי, ולכן הוא נמשך כל כך לספרד ולצלילים שלה. במהלך הקריירה שלו כתב ראוול יצירות רבות עם אופי ספרדי, ביניהן “ציגאן” הוירטואוזי לכינור, “רפסודיה ספרדית” לתזמורת, “אלבורדה” לפסנתר סולו, וכמובן ה”בולרו” המפורסם שהפך לאחד מסימני ההיכר שלו. בשעה הספרדית ראוול משתמש בקסטנייטות הספרדיות, ומשלב “הבנרה”, “ז’וטה”, ו”מלחנייה” – ריקודים ספרדיים עממיים שיש בהם אש, תשוקה ושמחת חיים. הלהט הספרדי משתלב עם הסיפור הסאטירי על קונספסיון ומאהביה לכדי יצירה מבעבעת ומלאת יצרים.

עם השעה הספרדית ראוול מנער את האבק מעל ז’אנר האופרה הקומית, ומאתגר את השמרנות המאופקת שאפיינה את בית האופרה של פריז. למרות גילו הצעיר הוא כתב יצירה בועטת ומקורית, שהיא ביטוי נפלא לאישיות האמנותית החד-פעמית שלו. סיפור שובב, שפה הרמונית מהפנטת, ותיזמור מבריק ועשיר – כל אלה הופכים את השעה הספרדית ליצירה בימתית שובת לב ומענגת.

ראוול – אמא אווזה
אם השעה הספרדית היא “ראוול למבוגרים”, אז הסוויטה “אמא אווזה” היא בדיוק ההפך. כאן נותן ראוול ביטוי לצד אחר שלו – ילדותי, תמים, משחקי ומלא קסם. את הסוויטה הזו ראוול כתב ב-1908 כמתנה לשני ילדים שאהב מאד, ילדיהם של חבריו הטובים הזוג גודבסקיס. המתנה המוזיקלית הזו היתה אופיינית לראוול, שהיה ידוע בחיבתו לילדים ולעולמם היצירתי ומלא הדמיון, ודרך המוזיקה שלו הצליח לתקשר עם ידידיו הצעירים בצורה בלתי אמצעית ורעננה. לראוול לא היו ילדים משלו אבל הוא אהב מאד את ילדיהם של חבריו ובני משפחתו, ואפילו ביתו היפהפה ששכן דרומית לפריז היה מעוצב בדיוק גיאומטרי כמו של בית בובות. בתוך הבית שכן אוסף צעצועים ובובות מכניות עשיר שראוול טיפח עד סוף חייו. ראוול כתב את אמא אווזה לארבעה ידיים, והיא כללה 5 פרקים, כל אחד מבוסס על סיפור ילדים אחר: היפהפיה הנרדמת, אצבעוני הקט, כיעורונת, היפה והחיה והגן הקסום. לאחר ביצוע הבכורה שלה ב-1910 הוצע לראוול לכתוב גרסה תזמורתית שתשמש מוזיקה לבלט. הוא הסכים, ואף הוסיף לסוויטה פתיחה ופרקים נוספים. הסוויטה המבוצעת כיום באולמות הקונצרטים כוללת בדרך כלל את חמשת הפרקים המקוריים. כמו ביצירות ה”מבוגרות” של ראוול, גם אמא אווזה היא ביטוי מאלף לכישוריו יוצאי הדופן של ראוול כמתזמר, בעוד הוא משתמש בכלי התזמורת באופן יצירתי המשקף את רוח הפנטזיה השורה על היצירה. כלים כמו צ’לסטה וגלוקנשפיל משתלבים עם שאר התזמורת למצלול זוהר ומלא פיוט, שממלאים את הלב בנוסטלגיה ומעוררים בכל אחד את הילד הפנימי שבו.

ראמו – סוויטה מתוך איי הודו הנאצלים
ראוול היה מושפע מסגנונות מוזיקליים מגוונים, ביניהם מוזיקת בארוק. אחת היצירות המפורסמות שלו היא הסוויטה לפסנתר “קברו של קופרן”, יצירה שכתב כמחווה למלחין הבארוק הצרפתי המפורסם פרנסואה קופרן. הסוויטה כתובה בסגנון בארוקי, והיא מתארת את התחושות העולות באדם המבקר בקברו של קופרן. עוד מלחין בארוק צרפתי מפורסם שחי ממש באותה תקופה של קופרן היה ז’אן-פיליפ ראמו, שהשאיר את חותמו עם יצירות נפלאות לצ’מבלו, אופרות, ויצירות בימתיות נוספות. ראמו היה תיאורטיקן ואינטלקטואל, כתב עבור מלכים וגם עבור הקהל הרחב במטרה ליצור בידור שמשלב בין אומנויות, עם שלל האמצעים המקובלים של התקופה. ראמו הכיר לעומק את עולמות הספרות, התיאטרון והמחול, ושילב אותם באופן מקורי ומלא השראה ביצירות שלו. ראמו גם אהב לשחק עם הקונספט המבני של האופרות, וליצור דרכים שונות ומשונות לספר את הסיפור, בדיוק כפי שעשה באופרה השניה שכתב “איי הודו הנאצלים”. האופרה הוצגה לראשונה בבית האופרה של פריז בשנת 1735, והמשיכה ללא פחות מ-60 הצגות נוספות. לאחר שראטמו ביצע עריכות ושינויים, היא הועלתה בשנית והפכה ליצירה המוכרת והאהובה ביותר ברפרטואר שלו. כמו יצירות רבות שאפיינו את התקופה, גם האופרה הזו מתרחשת בלוקיישן אקזוטי שאפשר שימוש בתלבושות מפוארות, תפאורה צבעונית ובימוי מצועצע. הסוויטה התזמורתית שנבצע מורכבת מהקטעים המפורסמים ביותר של האופרה, והיא כוללת פתיחה תזמורתית, ריקודים וקטעי מעבר מוזיקליים. בסוויטה אפשר לשמוע את הצביון התזמורי המיוחד של ראמו, שהוא בארוקי במובהק אך יש בו גם נגיעות של מוזיקת ימי הביניים, בזכות שימוש בתופים עתיקים. זו סוויטה קצרה ונפלאה, שפותחת צוהר למוזיקה מלאת החיים של אחד המלחינים החשובים של הבארוק הצרפתי.