להב שני מנצח על מהלר 3

השלישית היא גם האופטימית ביותר מבין הסימפוניות, כאשר האחרות עוסקות בעיקר במוות ובזמניות האדם – היא עוסקת בחיים, בטבע, באלוהות. השאיפה של מהלר לכתוב יצירה גדולה כמו העולם עצמו באה לידי ביטוי גם בגודל התזמורת, ובשילוב שתי מקהלות, נשים וילדים, וזמרת קונטרה-אלט שמצטרפת לשני פרקים. מהלר מייצר תהליך שמתחיל על האדמה, בחגיגה של הטבע ובעלי החיים, עובר דרך שאלות עמוקות על האדם, וממשיך מעלה אל עולם של מלאכים ואלוהות. תוך כדי התהליך הזה, הוא מייצר ביטויים אמנותיים מרתקים למושגים מופשטים כמו טבע, אדם, ואהבה.

התגבשותו של רעיון

מהלר אמנם כתב את הסימפוניה במשך זמן קצר באופן יחסי, אבל הרעיונות שהיוו את הבסיס שלה התגבשו במוחו במשך זמן רב. מהלר ידע שהוא כותב יצירה יוצאת דופן, שקוראת תיגר על המבנה הסימפוני המסורתי שגובש במשך עשרות שנים על ידי הסימפוניסטים הגדולים, היידן, מוצרט וברהמס. מהלר אפשר לרעיונות שלו להוביל אותו, ולקבוע גם את המסגרת הצורנית שלתוכה הוא יוצק את התוכן מוזיקלי, וכך מצא את עצמו מלחין סימפוניה בעלת שישה פרקים, ובהתחלה הוא אף תכנן פרק שביעי. ההתרחקות מהמבנה הסימפוני הרגיל אפילו גרם למהלר להטיל ספק בהיותה של היצירה סימפוניה (הוא אפילו שקל לקרוא לה “פואמה סימפונית”). לבסוף הבין מהלר שזו בהחלט סימפוניה, זו הסימפוניה שלו, סימפוניה שיחד עם התשע הנוספות שהלחין, תשנה את ההתפתחות של המוזיקה הקלאסית המערבית לנצח.    

מהלר היה מנצח מצליח ומבוקש, ולכן את רוב הכתיבה שלו נהג לעשות בחודשי הקיץ. גם את הסימפוניה השלישית הוא כתב במהלך שתי חופשות קיץ בשנים 1895-1896, באחת משתי בקתות הנופש שלו בהרי האלפים. במהלך הכתיבה, מהלר כתב מכתבים לידידים וקולגות, בהם הוא מתאר בצורה פיוטית ומפורטת להפליא את תהליך הכתיבה שלו: איסוף השראות, גיבוש רעיונות, התלבטויות, ובעיקר תובנות חדות ומפוכחות לגבי היצירה שלו עצמו. המכתבים הללו נותנים לנו הצצה מעמיקה ביותר לעולם האינטלקטואלי והרוחני של מהלר, ופותחים צוהר להבנת הסימפוניה. מהלר שיתף את חברתו, הכנרת נטלי באאור לכנר, וסיפר כי הוא “מרגיש שזו כבר כמעט לא מוזיקה, אלו בעצם צלילי הטבע”. מהלר כתב לה בעודו מלחין את הפרק הראשון, וסיפר כי “הפרק הזה מתאר את מה שההרים אומרים לי – החיים הבוקעים לאט לאט מתוך החומר נטול הרוח”. התהליך הזה, המתרחש בפרק הראשון, מתרחש למעשה לאורך הסימפוניה כולה, שמתארת בצלילים את העליה מהגשמי אל הטרנסצנדנטלי. השראה פילוסופית וספרותית, מהלר קיבל מהפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, בעיקר משני ספריו המרכזיים “כה אמר זרטוסטרא” ו”המדע העליז”. טקסט נוסף שהשפיע על מהלר והפך לחלק בלתי נפרד מהסימפוניה השלישית (כמו גם מיצירות נוספות שלו), הוא מחזור השירים “קרן הפלא של הנער” המכיל אסופה של שירה גרמנית עממית, והיווה השראה למלחינים נוספים כמו מנדלסון, שומאן וברהמס.

מפת דרכים סימפונית

מהלר עצמו היה זהיר מאוד בנוגע לחשיפת השראות חוץ-מוזיקליות בפני המאזין, ומרגע יציאתה של יצירה חדשה לאוויר העולם הוא העדיף לתת למוזיקה לדבר בעד עצמה. פרשנים רבים של מהלר, ביניהם מנצחים ותיאורטיקנים, דנו רבות במהלך השנים במידת ההשפעה של הביוגרפיה של מהלר על המוזיקה שלו, ועסקו בשאלה עד כמה צריך לפרש את המוזיקה שלו לאורה. החוויה המוזיקלית של האזנה לסימפוניה של מהלר היא שלמה לחלוטין בפני עצמה, ועדיין, היכרות עם מקורות ההשראה והכתבים שלו לגבי פרקי הסימפוניה השונים, מספקים ערך מוסף לגבי עולמו הפנימי והאינטלקטואלי, ויכולים לתרום בעת ההאזנה.

• פאן מתעורר – הקיץ מגיע – הפרק הראשון הוא חגיגה של כוח החיים, תיאור מלא שמחה של החיים על פני האדמה שהם כח בלתי ניתן לעצירה. ככל שהפרק מתפתח, מהלר משכלל את הדימויים הצליליים המדמים את התעוררות הטבע, זאת באמצעות תזמורים מיוחדים שיוצרים אפקטים של סאונד. דוגמאות לכך אפשר לשמוע ברעמים החרישיים של תוף הבס, בסולו הטרומבון הזוהר לבדו, או בקריאות הציפורים מכלי הנשיפה מעץ. זו צעדת טבע מלאה בחיים, על שלל גווניהם.  

• מה מגלים לי פרחי השדה – לאחר החגיגה של הפרק הראשון אנחנו עוברים אל שדות האחו עם מינואט רגוע, פשוט ובלתי מתוחכם במכוון, המתאר את היופי והחושניות של הפריחה. מהלר תיאר את הפרק הזה כ”דבר הכי חסר דאגות שאי פעם הלחנתי – חסר דאגות כמו שרק פרחים יכולים להיות”. המנגינה הפותחת חוזרת במהלך הפרק עם תזמורים וקישוטים מגוונים, שיקוף של הצבעוניות החיננית של הטבע. בפרק הזה מופיע לראשונה מוטיב מוזיקלי מתוך “קרן הפלא של הנער” שיחזור שוב בפרק החמישי, ואף יקבל פרק משל עצמו בפרק הרביעי של הסימפוניה הרביעית. 

• מה מגלות לי חיות היער – הפרק השלישי שואב השראה מהשיר “הקלה בקיץ”‘ גם הוא מתוך “קרן הפלא של הנער”. “מי ישיר לנו לאורך כל הקיץ?” שואלות מילות השיר, לאחר שציפור הקוקיה נופלת אל מותה בסוף האביב. עם חילופי העונות, הקריאה הישירה של הקוקיה מתחלפת בשירה מתוחכמת יותר של הזמיר, תמיד מזמר ועולץ גם כאשר שאר הציפורים שותקות, על פי מילות השיר. באמצע הפרק שירת הציפורים של החלילים דועכת אל תוך קריאה מרחוק של קרן יער (המנוגנת באופן יוצא דופן מאחורי הקלעים), ואחריה המוזיקה הופכת מופנמת ומהורהרת. השלווה מופרת באמצעות תרועת החצוצרה שגוררת אחריה סחף עוצמתי של ממלכת החיות. 

• מה מגלה לי האדם – הפרק הרביעי מושך אותנו אל תוך עולם חדש ומסתורי. נדמה שמהלר ממש עוצר את הזמן, באופן שמנבא אולי את הזרם המינימליסטי של המאה ה-20. בפרק הזה מהלר מדבר לראשונה על האדם, והוא עושה זאת על ידי הכנסת הזמרת הסולנית. מהלר בוחר בקונטרה-אלט שהוא קול נשי נמוך וכהה, שהתאים מבחינתו לטקסט של ניטשה מתוך “כה אמר זרתוסטרא”:

אדם! הטה אוזן ושמע!  מה סח אישון ליל?

“ישנתי, ישנתי -הקצתי מעומק חלום: –

עמוקה התבל, עמוקה ממחשבת היום.

עמוק המדווה -, והחדווה עמוקה ממדווה הלב.

אומר המדווה: יפוג הכאב! אבל החדווה נצח תבקש – ,

נצח עמוק, עמוק תבקש!”

• מה מגלים לי המלאכים – פרץ המודעות העצמית של האדם שוכך אל תוך שקט אינטרוספקטיבי, קול חדש ושמח שובר את הדממה. אלו הם המלאכים, או בפרשנות של מהלר – מקהלות הילדים והנשים מלווים על ידי פעמונים. הסולנית מצטרפת גם היא, ומהלר משלב כאן שני שירים מתוך מחזור השירים “קרן הפלאים של הנער” – “החיים בשמיים” ו”כך שרו שלושה מלאכים”. במקור מהלר תכנן להתשמש בטקסטים הללו כבסיס לפרק השביעי של הסימפוניה, שכאמור לבסוף החליט להשמיט. אבל הוא לא הצליח להיפרד לגמרי מהרעיונות הללו, ושילב אותם בפרקים השני והחמישי של הסימפוניה השלישית. 

• מה מגלה לי האהבה – הפרק השישי מהווה את השלב האחרון במסע רוחני-טרנספורמטיבי שמהלר מעביר אותנו. מיד עם שני האקורדים הראשונים אפשר להרגיש שאנחנו נמצאים במקום אחר: הקולות האנושיים מתפוגגים ואנחנו נכנסים לעולם מופשט, איטי ופנימי. המטמורפוזה הושלמה, החומר הפך לרוח. “יכולתי לקרוא לפרק הזה ‘מה מגלה לי אלוהים'” כתב מהלר. “ואכן היצירה שלי מתחילה עם הטבע הדומם ומסתיימת עם אהבת אלוהים”. הנושא המרכזי של הפרק מופיע בתחילתו בלחישת המיתרים וחוזר שוב כמה פעמים בגרסאות שונות, חלקן הרואיות וחלקן אינטימיות ביותר. בפרק הזה, האהבה עצמה לובשת צורות מגוונות ואף מנוגדות, ומשקפת את הדואליות של היצירה כולה: חיים מול מוות, ארץ מול שמיים, גשמי מול מטאפיזי. 

מנצח, מלחין, ומה שביניהם

מהלר היה אחד המנצחים המצליחים ביותר של זמנו, אשר התפרסם בעיקר כמנצח של אופרה. למעשה, הוא היה המנצח הראשון שהפך לכוכב של ממש, עם קריירת ניצוח  בינלאומית שבשלב מסוים כמעט ולא השאירה לו זמן להלחין. ההצלחה המטאורית שלו כמנצח לא אפיינה את קריירת ההלחנה שלו. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 המוזיקה שלו היתה מבוצעת לעיתים נדירות, ובעיקר על ידי “מומחים” בקונצרטים מיוחדים שהוקדשו לכך, והוא לא הצליח להיכנס לרפרטואר הסימפוני הסטנדרטי. היום לעומת זאת, הסימפוניות של מהלר מבוצעות באותה תדירות של הסימפוניות של בטהובן, והוא נחשב לאחד הסימפוניסטים האהובים בתולדות המוזיקה. מה גרם לשינוי הזה בתפיסה של המוזיקה שלו? כנראה שהתשובה קשורה בין היתר להתאהבות ההדרגתית של מנצחים גדולים בסימפוניות של מהלר, והרצון של רבים מהם להעניק להן פרשנות משלהם. מהלר הוא גם אחד המלחינים שמנצחים אוהבים במיוחד לדבר עליו, לנתח את המוזיקה המורכבת שלו ולנסות להבין את סוד הקסם המיסטי של הסימפוניות שלו.

דניאל בארנבוים סיפר בראיון, שהקשר שלו עם מהלר התחיל בשלב מאוחר יחסית של הקריירה שלו. הוא אפילו הודה שהאזנה למהלר בקונצרטים היתה גורמת לו לסלוד מהמוזיקה הזו. ” כשהאזנתי לביצועים חיים של הסימפוניות של מהלר הבחנתי בשתי גישות קיצוניות” הוא שיתף. “או שהביצוע היה אמוציונלי באופן מוגזם, כאילו הטקסט המוזיקלי בא לשרת את האגו של המנצח, ולעומתם מנצחים שניתקו את עצמם לחלוטין מבחינה רגשית, מה שהוביל לביצוע יבשושי”. בארנבוים מספר כי מה שלבסוף משך אותו למהלר היה השילוב בין העבר לעתיד, או כמו שבארנבוים מתאר זאת “מהלר היה עם רגל אחת אצל ואגנר ורגל אחת אצל שנברג”. מי שעוד היה מנצח נלהב של מהלר היה לאונרד ברנשטין, שהביצועים שלו לסימפוניות לצד סרטונים והרצאות שעסקו במהלר (כמלחין כמו גם כאישיות), עזרו לנטוע אותו במרכז הקאנון המוזיקלי של המאה ה-20. ברנשטיין הרבה לעסוק בניגודים שאפיינו את חייו של מהלר ואשר, לדעתו, תורגמו אל תוך המוזיקה שלו: מלחין ומנצח, יהודי ונוצרי, נאיבי ומתוחכם, כפרי וקוסמופוליטי. “מהלר כתב מתוך הבנה גורלית שהוא הסוף של הקשת הארוכה של הכתיבה הסימפונית האוסטרו-גרמנית שהתחילה עם היידן ומוצרט” מנתח ברנשטין, “והוא ידע שהוא הנקודה המכריעה שאחריה יבוא המפץ הגדול של הא-טונאליות”. המנצח ההונגרי איוון פישר הרגיש אחריות מיוחדת לביצוע הסימפוניות של מהלר: “הבכורה של הסימפוניה הראשונה של מהלר היתה כאן, בבודפשט” מספר פישר, “והיא היתה קטסטרופה”. אכן, הבכורה של הסימפוניה הראשונה לא הייתה מוצלחת – הקהל לא הבין את המוזיקה של מהלר שנשמעה לו כמו בליל של רעיונות ללא קשר, קיצונית מדי מבחינת מצבי הרוח שבה, בומבסטית מחד ומופנמת מאידך, עם השפעות רבות של מלחינים אחרים ומלודיות עממיות. “כמלחין-מנצח, יש לך פרגמנטים מוזיקליים שמתרוצצים לך בראש כל הזמן” מסביר פישר, “וכל השפעה כזו, בין אם זו מנגינה מהילדות או מנגינה מיצרה שניצחת עליה – יכולים להיות התחלה של קומפוזיציה. כל ההשפעות והניגודים שהיו כה קשים לעיכול אז, הם מה שהופכים את מהלר למלחין כל כך גדול. אנחנו ההונגרים צריכים לפצות אותו על הכישלון שהוא חווה אז”. 

מסע סימפוני שלם

הסימפוניה השלישית של מהלר על מורכבותה, עוצמתה, והפואטיות שבה, פותחת את המסע של העונה שלנו, עונה שבה פסיפס של יצירות סימפוניות מתקופות וסגנונות שונים בונות אחת לצד השניה את המבנה המפואר של הרפרטואר התזמורתי. בהמשך העונה נבצע שתי יצירות נוספות של מהלר שיעמיקו את המבט אל תוך עולמו המוזיקלי יוצא הדופן, ויטילו אור נוסף על הסיפור שלו, כאדם ומוזיקאי יוצא דופן, עם חיים שהיו לא פחות מעניינים מהמוזיקה שלו. מהלר מייצג אולי יותר מכל מלחין אחר את אזור הביניים – בין תוכן וצורה, בין רומנטיקה למודרניזם, בין יופי טהור למורכבות, בין חיים ומוות. אזור הדמדומים בו הוא יוצר, הוא שהופך את המוזיקה שלו לכל כך מיוחדת, ופתוחה לסוגים רבים של פרשנות, של מבצעים ומאזינים גם יחד. האזור הזה, המסוכן והמרגש, הוא גם האזור בו  מתרחשת אמנות אמיתית, כזו ששולפת אותנו מהחיים שלנו ומוציאה אותנו אל מחוזות חדשים.