סמיון ביצ’קוב מנצח על סמטנה

סמטנה, “מולדתי”: שיר אהבה לטבע, למולדת, לבית

“מולדתי” היא פואמה סימפונית יפהפיה, שהמלחין בדריך סמטנה כתב כדי לחגוג את המולדת שלו – צ’כיה, שמאז ומעולם היתה חלק בלתי נפרד מהשפה המוזיקלית שלו. ומה זו פואמה סימפונית? זו יצירה תזמורתית שכתובה בדרך כלל בפרק אחד (היא בכל אופן לא מחולקת לפרקים כמו בסימפוניה המסורתית), והיא נועדה לספר סיפור, לתאר תמונה או נוף, להעביר אל המאזין חוויה אסתטית ורגשית ששייכת לסיטואציה ספציפית, ממש כמו שירה.  

“מולדתי” מכילה בתוכה שישה פרקים, שמבוססים על שישה שירים. המפורסם מביניהם הוא הפרק “ולטאבה” (המולדובה), ממנו לקוחה המנגינה הנפלאה של המנון התקווה. סמטנה מתאר בפרק הזה את נהר המולדובה שחוצה את העיר פראג, והוא עושה זאת עם מלודיה בלתי נשכחת ועושר תזמורתי חם ומלטף. סמטנה מלחין כאן תיאור מוזיקלי מענג, שנעשה ביד אמן: הפתיחה עם כלי הנשיפה מעץ, כמו פכפוך מהיר ותזזיתי בחלק צר וסמוי של הנהר; עם כניסת המלודיה, הנקיק נפתח, ומתגלה בפנינו הנהר הרחב, העמוק, היציב; הקרנות וכלי הנשיפה ממתכת עם תרועת הציד, בעוד המיתרים עם פסאג’ים מהירים מחקים את הנהר הגועש ואולי גם את החיות שרצות במהירות דרכו; מנגינה מלאת חיים והומור מתארת חתונה עממית שמתרחשת לצידי הנהר; לפתע התזמורת משתתקת, ומעליה זורחים הנבל והמיתרים, כשהירח עולה לשמיים ונימפות הנהר יוצאות לשיר; הסערה גוברת ומובילה אותנו אל סוף הפרק, עם אותה מנגינה פיוטית אבל הפעם בשצף קצף אנרגטי ומלא חיים. 

המסע הצבעוני הזה הוא רק חלק אחד מתוך היצירה הגדולה הזו שסמטנה כתב, שהיא ממש מכתב אהבה למולדת שהוא כה אהב. החלק העצוב בסיפור הוא שסמטנה החל לאבד את השמיעה שלו זמן קצר אחרי שהתחיל לעבוד על “מולדתי”, והוא מעולם לא זכה לשמוע אותה מבוצעת על ידי תזמורת. אבל הוא השאיר לעולם יצירה מיוחדת במינה, שבצלילים, במנגינות ובמקצבים שלה, מצליחה לזקק מהות של מקום, של נוף, ושל חיים.