הקונצ׳רטו המשולש של בטהובן

הקונצ’רטו המשולש של בטהובן הוא יצירה מיוחדת במינה, היחידה בהיסטוריה של המוזיקה שמשתמשת בשלושה נגנים כיחידה סולנית מול תזמורת. מוצרט הקדים את בטהובן כאשר כתב קונצ’רטו לשנים ושלושה פסנתרים, אבל בטהובן לקח את זה צעד אחד קדימה עם השימוש המפתיע בפסנתר, צ’לו וכינור. בטהובן כתב יצירות קאמריות נפלאות להרכב הזה, שהיה מקובל מאד כאנסמבל שהופיע בסלונים וקונצרטי בית אינטימיים. החידוש של בטהובן היה לקחת את האנסמבל הזה ולהציב אותו במרכז הבמה הגדולה, וכך לשנות לגמרי את האופן בו הקהל היה רגיל לשמוע ולראות אותו. כאן הוא משלב את ההבנה שלו בשני הז’אנרים, ויוצר קונצ’רטו יוצא דופן, שכולל רגעים וירטואוזיים עבור כל אחד מהכלים, לצד נגינה קאמרית של הטריו ביחד. זו אחת היצירות השמחות והקלילות שבטהובן כתב, עם מוזיקה סוחפת, מבריקה ומלאת אופטימיות. הסולנים הגדולים ביותר חברו בהזדמנויות רבות כדי לבצע את הקונצ’רטו הזה, שעל אף הקלילות והפשטות שהוא מקרין, דורש וירטואוזיות טכנית ורגישות ביצירת איזון בין הכלים והתזמורת. 

“כניעה מוחלטת בפני הגורל” – כך כתב צ’ייקובסקי באביב 1888 על הפתיחה של הסימפוניה החמישית. כמו החמישית של בטהובן, גם החמישית של צ’ייקובסקי נושאת מוטיב מוזיקלי שזכה לכינוי “מוטיב הגורל”, והוא מלווה את הסימפוניה לכל אורכה. באותו שלב בחייו, צ’ייקובסקי היה בטוח שהוא לא רוצה לכתוב יותר. הוא חשב שהסימפוניה הרביעית הייתה האחרונה שלו, ולקח לו עשר שנים לשבת ולהתחיל לכתוב סימפוניה נוספת. למרות הספקות שליוו את צ’ייקובסקי בזמן הכתיבה, החמישית הפכה בסופו של דבר לאחת היצירות המבוצעות והאהובות ביותר שלו, ואף בוצעה בכמה רגעי מפתח היסטוריים, כיצירה המבטאת תקומה וניצחון מתוך מאבק.  צ’ייקובסקי כתב הרבה מכתבים בזמן שעבד על הסימפוניה, בהם הוא מביע חוסר ביטחון ביכולת שלו לעמוד בסטנדרט של הסימפוניות הקודמות, כשהוא חולק חוויות מתהליך הכתיבה האיטי והמפרך. “נדמה לי, שהצלחתי לכתוב יצירה שלא תהיה פחות טובה מהסימפוניות הקודמות שלי”, הוא כתב לבסוף לחבר שלו, אך גם הוסיף “זו בכל אופן דעתי כרגע. אולי מאוחר יותר ארגיש שהראש שלי ריק, שזמני עבר…“. זמנו של צ’ייקובסקי לא עבר, והוא כתב סימפוניה מרוממת, שמשקפת את כוחו של האדם לשנות את גורלו.