ניקולאי שפס-זניידר מנצח

בשנת 1754 רוברט שומאן חווה התמוטטות נפשית משמעותית שהובילה אותו לניסיון התאבדות, ממנו ניצל ממש במקרה. זו היתה נקודת מפנה בחייו של הזוג שומאן, ואולי לא פחות מכך בחייו של ברהמס הצעיר והמשך יחסיו עם קלרה, על כך אתם יכולים להרחיב מעט את הקריאה כאן. כמה ימים לאחר ניסיון ההתאבדות של רוברט, ברהמס התיישב לכתוב. הוא תכנן לכתוב סונטה לשני פסנתרים, אבל הבין מהר מאוד שהמוזיקה שמתנגנת לו בראש דורשת פורמט גדול יותר. “אולי זו תהיה הסימפוניה הראשונה שלי” הוא חשב לעצמו, “זו שרוברט כל כך עודד אותי לכתוב, זו שהעולם כל כך מחכה לה”. זה היה כנראה מלחיץ מדי. ואז, כמעט שנה לאחר שהתחיל, ברהמס כתב לקלרה: “דמייני מה חלמתי אתמול בלילה! שאני הופך את הסימפוניה שהתחלתי לקונצ’רטו לפסנתר!”. ברהמס החליט אם כן על צורה, אבל לקח לו חמש שנים נוספות עד שפרסם את הקונצ’רטו.

הקונצ’רטו מתחיל בסערה ממעמקי התזמורת, עם הטימפני הרועם בסולם רה מינור, ומיד אחריו כלי הקשת עם נושא מוזיקלי מאיים, מלא פאתוס, בלתי צפוי. לפחות שני חברים של ברהמס אישרו את ההשערה המתבקשת, שהפתיחה הזו היא התגובה של ברהמס לניסיון ההתאבדות של שומאן. למעשה, הפרק הראשון כולו, מלא תמורות במצבי הרוח, נע בין דרמה רושפת ובין מלנכולית מופנמת, משקף אולי את אישיותו המורכבת והמיוסרת של רוברט שומאן. הפרק השני לעומת זאת, שייך ללא ספק לקלרה. “אני מצייר דיוקן מעודן שלך” כתב ברהמס לקלרה,”זה יהיה הפרק השני של הקונצ’רטו”. אם יופיו של הפרק הזה משקף ולו במעט את האופן בו ברהמס ראה את קלרה שומאן, הרי שאין ספק לגבי אהבתו העזה כלפיה. באחד ממכתבי האהבה של ברהמס לקלרה מהשנה בה החל לכתוב את הקונצ’רטו, ברהמס מתאר את קלרה הנכנסת אל אולם הקונצרטים כ”כוהנת גדולה הניגשת אל המזבח”. כאשר קלרה שמעה את הפרק השני של הקונצ’רטו היא כתבה לברהמס כי “יש בו משהו כנסייתי”, בלי לדעת שתחת התיבות הראשונות ברהמס כתב ציטוט בלטינית מתוך הטקסט של הרקוויאם: “Benedictus, qui venit, in nomine Domini” (ברוך הבא בשם האדון). הערבוב הזה בין התאהבות, הערצה, וסגידה כמעט דתית, אפיין ככל הנראה את הסנטימנט המורכב והבלתי פתור ששרר בין ברהמס וקלרה.

ברהמס הקדיש את הקונצ’רטו לקלרה, וביצע אותו לראשונה בהנובר, בשנת 1859. הקהל שהאזין לקונצ’רטו בביצוע הבכורה לא ציפה לקונצ’רטו ארוך, מורכב, ואינטנסיבי כל כך מבחינה רגשית. “הקונצ’רטו לא מעניק עונג”, כתב אחד המבקרים אחרי ההופעה השניה בלייפציג, ואף הוסיף (ככל הנראה בתגובה להתחלה המפתיעה והנוקבת של הקונצ’רטו) “דיסוננס צווחני של צליל לא נעים”. כל כך מצחיק לקרוא את זה כעת, אבל הקהל של ברהמס לא היה מוכן לחוסר ההתפשרות שלו, לאומץ שלו להביע, לפרוגרסיביות שלו. לקח זמן רב עד שהקונצ’רטו המפואר הזה קיבל את המקום שמגיע לו, וזה קרה בין היתר בזכות הביצועים המופלאים של ההשראה והאהבה הגדולה של ברהמס – קלרה שומאן.

ברליוז – סימפוניה פנטסטית

 נכון אנחנו תמיד מנסים לנחש על מה המלחין חשב כשכתב את המוזיקה שלו? מה הוא מנסה לתאר? בדרך כלל אין תשובה נכונה אחת, אבל במקרה של הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז אין בכלל מקום לספק. ברליוז כתב את הסימפוניה הפנטסטית כיצירה אוטוביוגרפית, המתארת באופן גרפי למדי הזיות של אמן מאוהב תחת השפעת אופיום. לפי התיאור של ברליוז עצמו, אותו הוא כתב בתכניה שצורפה לכתב העת של הסימפוניה, האמן ההוזה מדמיין שהוא הרג את אהובתו, על כך הוא מקבל עונש מוות ונאלץ גם לצפות בהוצאה להורג שלו עצמו. לאחר המוות, הוא צופה בעצמו מוקף במכשפים ושטנים, ביניהם גם אהובתו. לאונרד ברנשטין אמר שהסימפוניה הפנטסטית היא למעשה היצירה הפסיכדלית הראשונה: סיפור על אמן בהשפעת סמים קשים, מוזיקה שמנסה להעביר חוויה של חלום או הזיה, ושמועות לא מעטות על כך שברליוז עצמו היה תחת השפעת אופיום כשכתב חלקים נרחבים ממנה. “ברליוז אומר את זה כמו שזה”, אמר ברנשטין בפרובוקטיביות האופיינית לו, “אתה לוקח טריפ ומסיים אותו צורח בהלוויה של עצמך”.

“הפנטסטית” נשאה בשורה לא רק בזכות הסיפור האוטוביוגרפי המסעיר שלה, אלא הודות לאסתטיקה המיוחדת שלה. ברליוז ניסה להלחין חלום, וכפי שכולנו יודעים – בחלומות הכל יכול לקרות. ברליוז צובע את התזמורת בצבעים סוריאליסטיים בין הכרה להזיה, מעורר עם שינויים חדים במצבי רוח ודינמיקה, ומשרטט מבנים מוזיקליים נזילים שמשחקים עם הזמן. זו מוזיקה שמתארת מסע נפשי פסיכולוגי, וככזו היא נוטשת את המודלים הסימפוניים הקלאסיים וממציאה דרך חדשה בה ברליוז מבטא את הרעיון המוזר והמופלא שלו. חלקים מהיצירה נשמעים רומנטיים לגמרי, עם מרקם עשיר של התזמורת, מנגינות יפיפיות  והרמוניה טונאלית עשירה. אבל באותו זמן ברליוז מישיר מבט קדימה אל עבר המודרניזם, עם משחקים ריתמיים שמוציאים מאיזון, דיסוננסים מפתיעים וחקירה מתמסרת של הסאונד כערך בפני עצמו, ולא ככלי להבעה של משהו אחר.

הסימפוניה כתובה בחמישה פרקים:

1. Rêveries – Passions חלומות וייסורים
2. Un bal נשף
3. Scène aux champs תמונה בשדות
4. Marche au supplice הצעידה אל הגרדום
5. Songe d’une nuit de sabbat חלום על שבת של מכשפות

ברליוז כתב בדיוק מה המוזיקה בכל פרק מתארת, וחשף רעיון חדש נוסף: נושא מוזיקלי שברליוז קרא לו Idée Fixe (אידאה פיקס), המגלם את דמותה של האהובה הבלתי מושגת. והרי אמרנו שהסיפור היה אוטוביוגפי, אז מי באמת הייתה אותה אישה מסתורית? טוב ששאלתם.  זו היתה הארייט סמיסת’ון, שחקנית בת 27 שברליוז ראה בהצגה בתיאטרון האודיאון בפריז. “אני כרגע צללתי לתוך תשוקה אינסופית” ברליוז כתב לחברו. “אתה לא יודע מה זאת אהבה שהיא זעם, להט, הזיה שתופסת עליך אחיזה ומכניעה אותך”. השניים נפגשו אחרי הבכורה של הסימפוניה, התאהבו עד מעל הראש, התחתנו, ו – זה היה אסון. הם נפרדו 10 שנים אחרי שהכירו וסמית’סון נפטרה אלכוהוליסטית ומשותקת. ברליוז תמך בה עד יומה האחרון. אז הזוגיות לא הייתה הצלחה גדולה, אבל ההתאהבות שהתחילה אותה, נתנה השראה לסימפוניה יוצאת דופן שסימנה יחסים חדשים בין מוזיקה ורעיון, מוזיקה וסיפור.

צלם ניקולאי שפס-זניידר: Lars Gundersen