להב שני | מרתה ארגריץ’

התוכנית של הקונצרט הזה שוזרת שלוש יצירות שמטשטשות גבולות של זמן ומקום ומוציאות אותנו למסע בין עבר והווה, מסורת וחדשנות. נפתח את הקונצרט עם הסימפוניה השניה של פאול בן חיים – המלחין שמייצג אולי יותר מכולם את המסורת הסימפונית הארץ ישראלית. עם רפרנסים לכתיבה של מלחינים כמו הינדמית וברטוק, בן חיים יוצר שפה סימפונית עשירה ומעניינת, שיש בה כבוד למסורת ולעבר, ובמקביל אינסוף יצירתיות והפתעות. זו סימפוניה “אמיתית” תוצרת הארץ, בנויה לתלפיות, משלבת בצורה מדויקת בין אינטלקט לרגש, סוחפת ומרתקת. בקונצרט הערב נבצע גם יצירה קאמרית יוצאת דופן – פתיחה על נושאים יהודיים של פרוקופייב, שמשלבת את השפה המודרניסטית של פרוקופייב עם מוטיבים ומנגינות יהודיות מסורתיות. פרוקופיב כתב ת היציר בשנת 1919 בניו- יורק, בהזמנת קבוצה של מוזיקאים יהודים שסיפקו לו מקבץ של מנגינות יהודיות עממיות. היצירה מגלמת שילוב בין חיות ריקודית ושנינות, לצד עומק רגשי, מלנכוליה ומסתורין. 

בחלקו השני של הקונצרט, הפסנתרנית האגדית מרתה ארגריץ’ תבצע יחד עם החצוצרן הראשון של התזמורת, יגאל מלצר, את הקונצ’רטו לפסנתר וחצוצרה של שוסטקוביץ’, אחת הפנינים יוצאות הדופן ברפרטואר. זה קונצ’רטו אקלקטי, קליל, כזה שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. שוסטקוביץ’ כתב אותו ב- 1933, תקופה מאושרת של חייו בה הוא היה נשוי טרי, בשיא הפוריות האמנותית שלו ורגע לפני שסטאלין התחיל להטיל טרור אמנותי עליו ועל חבריו. בהתחלה שוסטקוביץ’ רצה לכתוב קונצ’רטו לחצוצרה, אבל האתגר הטכני היה גדול מדי והוא החליט להוסיף פסנתר ולכתוב קונצ’רטו כפול לפסנתר וחצוצרה. בגלל ששוסטקוביץ’ היה פסנתר בעצמו, מהר מאד הפסנתר קיבל את התפקיד העיקרי והחצוצרה נשארה לצידו בתפקיד סולני משני. רגע אחרי שכתב את האופרה המורכבת והגדולה  ליידי מקבת ממצנסק, שוסטקוביץ’ משנה כיוון וכותב קונצ’רטו קצר ומפולפל, עם אופי סאטירי כמו שהוא אוהב, ופרוע במידה הנכונה. הקומפקטיות וההומור של הקונצ’רטו הזה הם כמו קריצה פרובוקטיבית לעבר הקונצ’רטי האפיים לפסנתר של צ’ייקובסקי ורחמנינוב.