הסימפוניה השישית של צ’ייקובסקי

קונצרט שמתגבר בקרשנדו ענק! להב שני יפתח את התוכנית עם הפרלוד המיוחד והעדין שמוסורגסקי כתב לאופרה האפית שלו ״חובנשצ׳ינה״, אותה מעולם לא הספיק לסיים; ממשיכים עם הקונצ׳רטו מס׳ 3 של מוצרט לכינור בביצוע לאונידס קבקוס, שהוא שילוב מושלם בין וירטואוזיות, כריזמה, ואינטלקט; והשיא מגיע בסוף, עם הסימפוניה השישית “הפתטית” של צ’ייקובסקי, שהוא עצמו כינה ״הדבר הכי טוב שהלחנתי״.

הפרלוד ל”חובנשצ’ינה” הוא פנינה מוזיקלית אמיתית. האופרה, שאותה מוסורגסקי מעולם לא הצליח להשלים, עוסקת במאבקים הפוליטיים בסוף המאה ה־17 בין חסידי “רוסיה הישנה” והמסתגרת, המשמרת את מסורתה התרבותית, לבין שוחרי הקדמה והפתיחות אל המערב. המנגינה הרוסית שחוזרת ומופיעה בה, מלאת נשמה וחום, מזכירה לנו הקהל הישראלי את הלחן לשיר “דוגית נוסעת”. התזמור של רימסקי־קורסקוב, חברו של המלחין, מעניק לפרלוד פלטת צבעים מרהיבה, שהופכת אותו ליצירת מופת קטנה.

מוצרט הלחין את הקונצ’רטו מס’ 3 לכינור כשהיה בן 19 בלבד. זו הייתה תקופה בה השתקע בזלצבורג אחרי שלא הצליח למצוא משרה במקומות אחרים באירופה. כאמן צעיר הוא לקח את ההשפעות המוזיקליות שספג בילדותו – מגמות אמנותיות שנחשף אליהם במהלך הופעותיו ברחבי היבשת – והחל לגבש מתוכן שפה מוזיקלית בוגרת משלו. הקונצ’רטו, מסע קצר בן שלושה פרקים, הוא מהמועדפים על סולנים ועל הקהל מאז ועד היום, שכן יש בו כל מה שאנחנו רוצים לשמוע מהמלחין הקלאסי האהוב: הומור, הרמוניה, שנינות ויופי.

את הסימפוניה השישית והאחרונה שלו, “הפאתטית”, צ’ייקובסקי כתב ממש בסוף ימיו, והבכורה שלה התקיימה תשעה ימים בלבד לפני מותו. זו שירת ברבור יפהפיה וטראגית, של מלחין שהבין את הרגישויות העמוקות ביותר של הנפש האנושית. צ’ייקובסקי היה אדם מורכב, שחווה קונפליקטים רבים בחייו: הוא היה הומוסקסואל בארון; הוא היה פטריוט שאהב את מולדתו רוסיה, אבל היה גם איש העולם הגדול שהתחנך על ברכיה של המסורת המוזיקלית האירופית; הוא היה ביקורתי כלפי עצמו, ופקפק פעמים רבות בכישרון וביכולת שלו, אבל גם זכה להצלחה ולאהדה רבה ברוסיה ובאירופה. כל הכוחות המנוגדים האלה מתנקזים אל הסימפוניה האחרונה שכתב, שהיא מופת של כתיבה סימפונית, שמציפה את הנפש בהתרגשות ובכאב. צ’ייקובסקי התלבט פעמים רבות האם לפרסם את הכוונות מאחורי המוזיקה שלו, ובמקרה של הסימפוניה השישית הוא בחר שלא. אבל הסימפוניה מבוססת על חומרים מוזיקליים שהיוו את הטיוטה לסימפוניה אחרת שצ’ייקובסקי גנז בסופו של דבר, ושם הוא חושף את התוכן מאחורי הצלילים: תהליך שמתחיל בחיות, בביטחון ובאהבה, ומסתיים בהתמוטטות ובמוות.