להב שני מנצח | מקסים ונגרוב כנר

מנדלסון קונצ’רטו לכינור

בקיץ 1838 פליקס מנדלסון כתב לחברו הטוב, הכנר הוירטואוז פרדיננד דויד: “אני רוצה לכתוב קונצ’רטו לכינור שיהיה מוכן כבר בחורף הבא. ההתחלה שלו כבר מתנגנת בראש שלי, והיא לא נותנת לי מנוח”. ההתחלה הזו, המשיכה לרדוף את מנדלסון במשך שש שנים (!), והיא הפכה להתחלה של אחת היצירות המפורסמות והאהובות ביותר של מנדלסון, הקונצ’רטו לכינור. לקח למנדלסן זמן רב עד שהוא מצא את זמן וההשראה לשבת ולכתוב את הקונצ’רטו, שנים בהן הוא ניהל קריירה פורחת כפסנתרן, מלחין ומנצח. פרדיננד דויד, שהיה מלחין בעצמו, המשיך ללוות את מנדלסון בתהליך הכתיבה כמעין יועץ נאמן שמכיר את כל הסודות של הכלי מבפנים. דויד המשיך לערוך תיקונים קטנים ממש עד ביצוע הבכורה של הקונצ’רטו בלייפציג, בשנת 1845. דויד היה כמובן הסולן בבכורה, אבל מנדלסון היה חולה ולכן הוחלף על ידי המנצח הדני נילס גדה. מנדלסון כתב את הקונצ’רטו בשיא הפוריות שלו כמלחין, וביחד עם אינפוט משמעותי של פרדיננד דויד יצר קונצ’רטו רומנטי מושלם – לירי וסוער במקביל – שמנצל את קשת הצבעים של הכינור על שלל צבעיה. הקהל הגיב בהתאם, והקונצ’רטו הפך לקלאסיקה מיידית שנחשבת עד היום לאחת מאבני הפינה של הרפרטואר לכינור. מעבר למנגינות הנפלאות שמאפיינות אותו והכתיבה המבריקה לכינור, מנדלסון תובע כאן פיצ’ר סגנוני מפתיע ויוצא דופן, כאשר הוא מייצר שיאים רגשיים אינטנסיביים דווקא ברגעים אינטימיים, ובדינמיקה חרישית. כך הוא דורש מהסולן בגרות וסבלנות, ומייצר קליימקסים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם. מקסים ונגרוב, אחד הכנרים הגדולים של ימינו, יבצע את הקונצ’רטו בהובלת להב שני. עם קריירה בינלאומית של כמה עשורים באמתחתו, ונגרוב הוא אמן בשל, שיכול לבצע את הקונצ’רטו השלם הזה של מנדלסון, ולהאיר בו לא רק את הברק והכריזמה, אלא גם את העומק והבגרות.

מהלר: סימפוניה מס’ 6 “הטראגית”

כשתאזינו לסימפוניה הטראגית של מהלר, בוודאי תשימו לב למנגינה אחת במיוחד, שחוזרת מספר פעמים. זהו מוטיב מוזיקלי שקיבל את הכינוי “המוטיב של אלמה”, על שמה של אלמה מהלר, אשתו הידועה (לעתים לשמצה) של המלחין, שהעידה בעצמה שהמנגינה מתארת אותה. המוטיב מופיע לראשונה כנושא מוזיקלי בפרק הראשון, וחוזר ברגעים שונים במהלך הסימפוניה, כאשר בכל פעם הוא מקבל צורה מעט שונה. מאזינים רבים הרגישו שהמוטיב מייצג את מערכת היחסים הסוערת בין מהלר לאשתו, ובכך הוא מוסיף נופך נרטיבי – אוטוביוגרפי לסימפוניה. אלמה מהלר היתה הפאם-פאטאל של האליטה הבוהמיינית הגרמנית בראשית המאה ה-20, והנישואין שלה לגוסטב מהלר היו מלאי תהפוכות: היו בהם אהבה גדולה ותשוקה סוערת, אבל גם קונפליקטים ומשברים רבים שנבעו מבגידות, מריבות, קנאה אישית וגם אמנותית (אלמה הייתה מלחינה מוכשרת בפני עצמה). מערכת היחסים הזו, והדינמיקה הפרועה שהיא יצרה, השפיעו עמוקות על החיים של מהלר, כמו גם על המוזיקה שכתב. המטמורפוזות שעובר המוטיב במהלך הסימפוניה משקפות את השינויים שעברה מערכת היחסים בין בני הזוג, ואת הדרכים השונות בהן גוסטב ראה את אשתו ברגעים שונים בחייהם. המוטיב גם יכול להתפרש כשיקוף של המאבק הפנימי של מהלר, עם ערכים אנושיים אוניברסליים כמו אהבה, אובדן, והגורל האנושי, נושאים שהעסיקו אותו במהלך חייו, ואפיינו גם את הספרות וההגות ששימשו לו להשראה (כמו למשל בכתביו של ניטשה, לתוכם צלל ממש לפני שכתב את ה”טראגית”). העיסוק האינטלקטואלי של מהלר בטראגיות של הקיום האנושי באה לידי ביטוי ביתר שאת בפרק הרביעי של הסימפוניה, שמרגיש כמעט כמו יצירה נפרדת ועצמאית בתוכה. בפרק הזה מהלר הכניס גם כלי מיוחד לחטיבת כלי ההקשה, מעין פטיש גדול מימדים שמכה ומייצר שלוש מכות מרעידות. לאחר מותו של מהלר, אלמה יחסה את שלוש מכות הפטיש הללו ליכולת נבואית של מהלר, שכמו חזה שלו טרגדיות שעתיות היו להגיע: הראשונה היא גילוי המחלה הסופנית של בתם; השניה, פיטוריו של מהלר מהאופרה של וינה שאילצו את המשפחה לעזוב את העיר והשלישית היא גילוי מחלת הלב שהובילה בסופו של דבר למותו של מהלר.