להב שני מנצח | מקסים ונגרוב כנר

הקונצרט מוקדש לגבורתו של מייסד התזמורת ברוניסלב הוברמן, שהציל מהשואה מוזיקאים יהודים מאירופה תוך סיכון חייו.

בתחילת הקונצרט נערוך טקס קצר לציון הענקת “אות המציל היהודי” לזכרו של הוברמן, מטעם הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה והמרכז העולמי של בני ברית-ירושלים.

תרועה של תקווה
היצירה “תרועה של תקווה” הוזמנה מהמלחינה ברכה בדיל על ידי התזמורת הפילהרמונית, וזו תהיה הבכורה העולמית שלה. כפי שניתן להבין משמה, “תרועה של תקווה” שואפת להצהיר חיים בצליל, להעניק נחמה ולהדהד בתרועה ארוכה של תקווה.

המוסיקה, מסבירה המלחינה, מבקשת ליצור מזיגה בין שתי תפיסות מנוגדות: זו הריאליסטית הרואה באמנות שיקוף, “חלון” למציאות, וזו הבדויה – בה האמנות היא מעין “חלום”, בריחה מהמציאות. בדיל משלבת ביצירה סאונדים שנשמעים כמו רקיעות ויריות – קולות שמגיבים למציאות העכשווית, לצד עוגנים מוזיקליים הרמוניים שמתפקדים כמפלט מנחם ממנה.

בדיל גם שילבה ביצירה ציטוטים משירי מלחמות ישראל ושירי מולדת. “כל שיר מתפקד כמו קוד תרבותי. המטרה היא שהציטוט הקצר יהדהד את הטקסט של השיר המלא ואת ההקשר ההיסטורי שהוביל ליצירתו”. בין השירים ניתן לזהות את: “האמיני יום יבוא”, “חורף 73”, “ארץ ארץ”, “בלדה לחובש”, “אין לי ארץ אחרת”, “החיטה צומחת שוב”, “על כל אלה”.

רגע השיא של היצירה מופיע עם הציטוט מתוך השיר “הביתה” שהפך לסמל מוסיקלי המבטא את הציפייה העזה להחזרת החטופים. בדיל השתמשה במוטיב הצלילי של המילה “הביתה” באופן שחוזר על עצמו ומתפתח ללא הרף וכמו דוחק ללא הפוגה לשיבתם הביתה.

ברהמס – קונצ’רטו לכינור
ברהמס נחשב לממשיך דרכו של בטהובן, ואין יצירה שמבטאת זאת יותר מהקונצ’רטו המונומנטאלי שלו לכינור. בטהובן כתב גם הוא קונצ’רטו אייקוני לכינור, שבזמן שנכתב נחשב לכמעט בלתי אפשרי לנגינה. מי שהתמודד עם היצירה המורכבת הזו בזמנו היה הכנר הצעיר יוזף יואכים, שביצע אותו בגיל 14 בלבד, בניצוחו של פליקס מנדלסון. ברהמס, שהיה אז נער בעצמו, היה בקונצרט הזה, והוכה בתדהמה נוכח הכישרון והיכולת יוצאי הדופן של יואכים. לימים ברהמס ויואכים הפכו לידידים קרובים, ויואכים היה השותף של ברהמס בכתיבת כל היצירות שלו לכינור, ביניהם הקונצ׳רטו שלו. ברהמס ברא את הקונצ’רטו לכינור בצלמו של זה של בטהובן, קודם כל בבחירת הסולם רה מז’ור המשותף לשניהם, וגם מבחינת המבנה הכללי ורוחב היריעה. יואכים ביצע את הקונצ’רטו של ברהמס בערב הבכורה, וזכה לביקורות פושרות בלבד. כמו שקרה אצל בטהובן, גם במקרה של ברהמס, הקהל הרגיש שהקונצ׳רטו מורכב מדי. הנס פון בולאו שניצח על הקונצרט, אמר כי “נדמה שברהמס כתב את הקונצ’רטו נגד הכינור”, בעוד הכנר המפורסם ברוניסלב הוברמן (כן, אותו הוברמן שייסד את התזמורת שלנו) הגיב ואמר כי “הקונצ’רטו נכתב בשביל כינור נגד תזמורת – והכינור מנצח”. 

היום הקונצ’רטו הזה נחשב לפסגת הרפרטואר לכינור, יצירה שמציגה את הכינור ככלי ורסטילי ורב פנים, עם גוונים בהירים וזוהרים לצד עומק דרמטי שמראה צד מחוספס ויצרי של הכלי. יואכים, שבאמת היה כנר פנומנלי, הציב סטנדרט חדש של נגינת כינור סולנית ובכך השפיע על דורות של כנרים שבאו אחריו, בין היתר בזכות היצירות הנפלאות שברהמס כתב עבורו ובהשראתו. כמו יצירות רבות של ברהמס, גם בקונצ’רטו יש ממד אפי וחזון ארכיטקטוני רחב וארוך נשימה, המשתקף גם במבנה של היצירה כולה, וגם בקווים המוזיקליים בתוך כל פרק. זו טביעת האצבע של ברהמס שמעניקה ליצירותיו איכות פילוסופית ורוחנית, לצד היותן מלאות פאתוס. עם הכנר הנפלא מקסים ונגרוב, הביצוע הזה ללא ספק יראה את הקונצ׳רטו הזה על כל גווניו: אצילות מלכותית, סחף רגשי, רוך, ואינטימיות. הפרק האחרון כתוב ברוח הונגרית, כנראה כמחווה לארץ מוצאו של יואכים עצמו, שבא ממשפחה יהודית-הונגרית. הפרק הזה, סוער ומלא שמחת חיים, הופך את הקונצ’רטו לכינור לאחת היצירות השלמות של ברהמס וברפרטואר הרומנטי בכלל.  

מנדלסון – סימפוניה סקוטית
כמה מהיצירות הטובות ביותר של מנדלסון נולדו בעקבות מסעותיו בעולם, ואחת האהובות שבהן היא הסימפוניה “הסקוטית”, שהרעיון לכתיבתה ניצת במוחו של מנדלסון בזמן הביקור הראשון שלו בסקוטלנד. אחרי סדרת קונצרטים מוצלחת בלונדון בשנת 1829, מנדלסון יצא יחד עם חבר טוב לטיול ברחבי בריטניה. כשהגיע לסקוטלנד, הוא נדהם מהנופים הפראיים, מזג האוויר הדרמטי, והאווירה המסתורית והמיוחדת. מקום אחד הרשים אותו במיוחד: זה היה ארמון הולירוד באדינבורו, וההריסות של הכנסיה שהיתה שם. במכתב מפורט שכתב, הוא תיאר את החוויה: “הגענו, בעומקה של שעת הדמדומים, לארמון של הולירוד, היכן שהמלכה מרי חיה ואהבה…הכל מסביב שבור ומתפורר, והשמיים הבהירים בוהקים פנימה. אני מאמין שהיום, בתוך הכנסיה הישנה, מצאתי את ההתחלה של הסימפוניה הסקוטית שלי”. מנדלסון אפילו צירף למכתב את הנושא הפותח של הסימפוניה, ולמרות זאת לקח לו המון שנים עד שהוא הצליח להשלים אותה, ולבצע אותה בבכורה שנערכה ב-1841 בלייפציג. המוזיקה של הסימפוניה הסקוטית דרמטית, אווירתית, ומלאת רגש, ממש כמו הטיול של מנדלסון, ויש בה אווירה מסתורית, סערות וניגודים, מקצבים ומנגינות שלוקחים השראה מהפולקלור הסקוטי, ואנרגיה מתפרצת של גילויים חדשים ומרגשים.