לאונידס קבקוס מנצח | עמנואל אקס פסנתרן

שלושה דברים חשובים על הקונצ’רטו מס’ 3 מאת בטהובן: 

• בטהובן לא הספיק לסיים לכתוב את הקונצ’רטו הזה עד לערב הבכורה בשנת 1903, וזאת למרות שאת הסקיצות הראשונות שלו הוא כתב 7 שנים מוקדם יותר! הוא עבד עליו כמה שנים טובות.  למרבה המזל בטהובן עצמו היה הסולן בערב הבכורה, וכך, למרות שתפקיד הפסנתר לא היה כתוב במלואו, הוא הצליח לנגן מהראש את מה שתכנן לכתוב. ולמרות שבתקופה של בטהובן היה מקובל שהמלחין כותב את הקדנצות של הסולן, במקרה הזה לבטהובן לא היתה ברירה אלא לאלתר אותן על המקום. הוא העלה אותן על הכתב אחרי הבכורה, והיום כל פסנתרן מחליט אם הוא רוצה לבצע אותן או להלחין קדנצות משלו…
• בטהובן תמיד חיפש אפשרויות חדשות במוזיקה שכתב, ולא פחות מכך הוא חיפש אפשרויות חדשות בפסנתר, שהיה הכלי עליו ניגן בעצמו. הוא חיפש סוגים חדשים של צליל, של מנעד ושל עוצמה, ודרך הכתיבה שלו הוא הצליח להוביל את הכלי הגדול והמיוחד הזה לאופקים חדשים. בטהובן והיצירתיות שלו הזינו את המוטיבציה של בוני הפסנתרים בוינה, שעבדו קשה כדי לשפר את המכניקה של הפסנתר ולהגדיל את האפשרויות שלו. בזמן שבטהובן סיים לכתוב את הקונצ’רטו השלישי לפסנתר, היה לו את אחד הדגמים החדישים ביותר בשוק. למורת רוחם של הוינאים, הדגם הזה היה צרפתי, והיה לו מנעד רחב ופדלים מיוחדים שאפשרו לבטהובן לדמיין דברים חדשים.  
• הקונצ’רטו השלישי של בטהובן כתוב בסולם דו מינור, סולם עם אופי קודר ודרמטי שנחשב למשמעותי במיוחד אצל בטהובן. זהו בין היתר הסולם של הסימפוניה החמישית המפורסמת, ושל הסונטה האחרונה לפסנתר. גם מוצרט כתב קונצ’רטו אחד לפסנתר בדו מינור (אחד מתוך שני קונצ’רטי לבד שנכתבו בסולם מינורי). הקונצ’רטו בדו מינור של מוצרט היה אהוב במיוחד על בטהובן, והוא אפילו כתב לו קדנצה משל עצמו, שמבוצעת עד היום. 

פרוקופייב סימפוניה מס’ 6

הסימפוניה השישית מסמלת נקודת מפנה בכתיבה הסימפונית של פרוקופייב, יחד עם נקודת מפנה דרמטית אפילו יותר בהיסטוריה של המוזיקה ברוסיה הקומוניסטית. השישית נכתבה בשנת 1947, ברגע קונפליקטואלי ודרמטי בהיסטוריה העולמית, כשפרוקופייב תחת השפעת תוצאות מלחמת העולם השניה והמלחמה הקרה. כל  הסימפוניות שפרוקופייב כתב לפני – חגגו רוח ניצחון, הרואיות אנושית ושמחת חיים, מה שהפך אותן לפופולריות במיוחד. השישית סיפרה סיפור קודר ואפל, בעולם של חוסר וודאות. היא דווקא התקבלה יפה אחרי ביצוע הבכורה שלה בלנינגרד, אבל לפני הבכורה במוסקבה, רק חודש מאוחר יותר, הכל השתנה. סטאלין החל לגבש את קונגרס המלחינים הידוע לשמצה, שבהנחייתו החל לפסול יצירות שלא עמדו בקריטריונים הזויים שהיו אמורים לאשר את היותן של היצירות “מוסריות” מספיק לביצוע. הסימפוניה השישית של פרוקופייב היתה אחת היצירות הראשונות שנפסלו על ידי הקונגרס, ובהמשך גם היא וגם פרוקופייב עצמו הוחרמו בטענה שהם “אנטי סובייטיים”. כואב לחשוב על כך היום, בעת שמאזינים לסימפוניה מורכבת ואפית זו, שמנסה לשקף את ההשלכות ההרסניות של מלחמה על העולם, כמו גם על נפש האדם.