וסילי פטרנקו מנצח
אווה בהרי, כנרת
התוכנית
-
01
מוצרט
סימפוניה מס' 35, ק' 385 ("הפנר") [יצירה זו לא תבוצע בסדרת אינטרמצו]
-
02
סטרווינסקי
קונצ'רטו לכינור
-
הפסקה -
03
ברהמס
סימפוניה מס' 4
מוצרט, ברהמס, סטרווינסקי. שלושה מלחינים ענקים, המייצגים כל אחד בדרכו את תמצית האסתטיקה המוזיקלית במאות השונות. שלוש היצירות שנבצע בקונצרט מביאות לידי ביטוי שליטה מושלמת ברזי הצורה המוזיקלית הקלאסית, כאשר כל אחת מהן משקפת את רוח התקופה יחד עם טביעת האצבע האישית של המלחין.
מוצרט כתב את סימפוניה מס’ 35 בשיא הקריירה שלו, כשהיה כבר מאסטר של כתיבה סימפונית קלאסית. היא עשירה בפרטים ובמצבי רוח, ומהודקת מבחינה סגנונית. ארבעת פרקי הסימפוניה משקפים את הקלאסיציזם הוינאי במיטבו, זה שנע בין אלגנטיות אריסטוקרטית לרגש מבעבע ומתפרץ.
כמעט מאה שנים מאוחר יותר, ברהמס ממשיך לפתח את הארכיטקטורה הסימפונית דרך טיפול מתוחכם במוטיבים קטנים, שהופכים תחת ידיו לצורות מוזיקליות מפוארות. בסימפוניה הרביעית והאחרונה שלו הוא מגיע לשיאים חדשים של מיומנות, כאשר היכולות האינטלקטואליות והדיוק המבני הכמעט מתמטי שלו, מהווים בסיס להבעה מלאת תשוקה, מלנכוליה ואנושיות.
עוד מאה שנה קדימה ועמוק אל תוך המאה ה- 20, סטרווינסקי חוזר אל השורשים. אחרי ששבר את כל החוקים ואחרי הסערה הגדולה של מלחמת העולם השניה, סטרווינסקי מחפש בהירות, סדר, עידון. בקונצ’רטו לכינור הוא מביא את הכמיהה הזו לידי ביטוי, בקונצ’רטו שזכה בהמשך לכינוי “ניאו-קלאסי”. סטרווינסקי מתכתב עם הקונצ’רטי לכינור של באך מבחינת המבנה, שמות הפרקים והאופי הקאמרי של היצירה, בלי לוותר על היצירתיות, הברק, והתעוזה שהפכו אותו לאחד המלחינים הגדולים של המאה ה- 20.
חזרה לראש העמוד
