ג’נאנדראה נוזדה מנצח על מהלר 4

סמואל ברבר – קונצ’רטו לכינור

בשנת 1939, המיליונר סמואל פלס (שצבר את הונו כיצרן סבונים) הזמין מהמלחין האמריקאי סמואל ברבר קונצ’רטו לכינור. פלס ייעד את הקונצ’רטו עבור הכנר הצעיר איזו בריזלי – סטודנט מבית הספר הגבוה למוזיקה “קרטיס” בפילדלפיה, בו ברבר כיהן כמורה. פלס עצמו היה אחד הפילנתרופים המרכזיים של בית הספר, ותכנן לקיים את ביצוע הבכורה עם תזמורת בית הספר תחת שרביטו של ברבר בכבודו ובעצמו. לאחר שקיבל את המקדמה לכתיבת היצירה, ישב ברבר לכתוב את הקונצ’רטו, והוציא תחת ידיו שני פרקים ראשונים מלאי פיוט, בעלי קווים מלודיים יפהפיים שמאפשרים לכינור לשיר ולזרוח. בריזלי והמורה שלו קיבלו לידיהם את הפרקים והביעו אכזבה מכך ש”אינם מבריקים מספיק”. ברבר קיבל את הביקורת וכתב פרק אחרון נמרץ ומהיר במיוחד, עם תחכום רתמי רב ותפקיד כינור וירטואוזי שנע קדימה בתנועה מתמדת. הסיפור על התערבותם של בריזלי והמורה שלו מסביר מדוע הפרק השלישי שונה כל כך מהשניים הראשונים, באופיו כמו גם באורכו.

אבל הסיפור לא הסתיים כאן. גם לאחר שבריזלי קיבל את הפרק השלישי הוא לא היה מרוצה. במשך שנים רבות הנרטיב המקובל היה שבריזלי לא היה כנר טוב מספיק כדי לבצע את הפרק השלישי המאתגר, אבל מחקר מעמיק שנערך בנושא (וכלל ראיונות, גילוי מכתבים, ואפילו אתר שלם המוקדש למירוק המוניטין של בריזלי), ניפץ את המיתוס כאשר טען שבריזלי פשוט לא אהב את הקונצ’רטו, ובמיוחד את חוסר הקוהרנטיות בין שני הפרקים הראשונים לפרק השלישי. הפעם ברבר לא היה מוכן לבצע שינויים ושכנע את פלס שכנר אחר מבית הספר יבצע אותו. ההצלחה של היצירה היתה מיידית: הקונטקסט האסתטי החתרני של החצי הראשון של המאה ה-20 גרם למוזיקה של ברבר להישמע מנחמת ומענגת בזכות מלודיות מתוקות, שפה הרמונית מתוחכמת אך טונאלית, שימוש אינטליגנטי במקצב, ותזמור עשיר ושופע ששימר את האיכויות המסורתיות של התזמורת הסימפוניות. הקונצ’רטו הזה מבוצע עד היום על ידי גדולי הכנרים בעולם, ונחשב על ידי רבים מהם לקונצ’רטו האמריקאי הגדול לכינור בזכות האיכויות שמשקפות את אישיותו המיוחדת של ברבר: רצינות, עומק, פיוטיות ואלגנטיות.

מהלר: סימפוניה מס’ 4

את הסימפוניה הרביעית מהלר הגדיר כיצירה מסכמת של טטרלוגיה מושלמת: לאחר עיסוק בסבל וניצחון, מוות ותחיה, אלוהות וקיום אנושי, הסימפוניה הרביעית משלימה את התמונה עם החיים בגן עדן. הקיץ בו התחיל לכתוב את הסימפוניה הרביעית היה נחוץ במיוחד לאחר עונה מתוחה ועמוסה במהלכה מהלר כיהן כמנהל בית האופרה המלכותי של וינה. מהלר שאף להפוך את בית האופרה ליחיד במינו, ולהעניק לקהל חוויה אופראית ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. המוטיבציה והפרפקציוניזם שלו הובילו אותו לריב עם נגנים, מעצבי תלבושות, אנשי ניהול וזמרים, שהיו מלשינים עליו לתקשורת האנטישמית למדי של אותם ימים שלא התביישה להביע זאת שחור על גבי לבן (למרות שמהלר התנצר כדי לקבל את משרתו מלכתחילה). מהלר כתב כמה יצירות באותו קיץ, ורק לקראת סוף החופשה הגיע לכתוב את הסימפוניה הרביעית. במהלך עשרה ימים בלבד כתב טיוטה של מה שלימים יהפוך לאחת הסימפוניות היפות והפופולריות שלו.

מהלר נאלץ לדחות את סיום הכתיבה לקיץ הבא, וסיים לכתוב אותה שבועות בודדים לאחר יום ההולדת הארבעים שלו. זו הייתה הפרטיטורה המתוחכמת ביותר שכתב עד אז, אבל לצד ממד מעודן ומחושב הייתה בה גם פשטות תמימה ושובת לב. האיכויות הללו בלטו בעיקר אל מול הגרנדיוזיות של שלוש הסימפוניות הראשונות, שזיכו את מהלר במוניטין של מלחין נועז שעושה הרבה רעש. גם בסימפוניה הרביעית משתמש מהלר בתזמורת גדולה, אבל הוא משתמש בה באופן אחר – אין בה טרומבונים, והדגש הוא על הצבעים השונים של קבוצת כלי הנגינה, שלעיתים נדירות מנגנות כולן יחד. הסימפוניה הזו גם קצרה יותר מהאחרות, קצת פחות משעה, יצירה צנועה במושגים מהלריאניים. חידוש נוסף היה הימנעותו של מהלר מכתיבת שמות לפרקים, לאחר שמאס בהשערות שעלו בעקבות הכותרות שהציג בשלוש הסימפוניות הראשונות. הוא ביקש “להימנע מאי-הבנות מגוחכות נוספות” כפי שהגדיר זאת, ולהתחבר לפן המופשט של המוזיקה. מהלר הפתיע עם פרק האחרון יוצא הדופן, שהפך לסימן ההיכר של הסימפוניה, בו מצטרפת זמרת סופרן ושרה טקסט מתוך מחזור השירים עממי “קרן הפלאים של הנער” שהיה אחד ממקורות ההשראה המרכזיים של מהלר. השיר מתאר חזון של גן-עדן מנקודת מבטו של ילד, ולכן מהלר השאיר את האפשרות לבצע את הפרק עם סולן נער. הפרק הבהיר והציורי הזה מתגלה כמוקד של הסימפוניה כולה: יש בו מוטיבים מוזיקליים שהם הגרעין הרעיוני לנושאים בפרקים הקודמים, ושילוב בין מוזיקה עממית עליזה לזוך טרנסצנדנטלי. הפרק הזה הוא אולי המפתח לאמירה האמנותית הייחודית של הסימפוניה כולה, המתקיימת בעולמות בין טבע לאדם, שמיים וארץ.