התוכנית
-
01
באך־רספיגי
שלושה כורלים [יצירה זו לא תבוצע בסידרת אינטרמצו]
-
02
פולנק
קונצ'רטו לשני פסנתרים
-
הפסקה -
03
בטהובן
סימפוניה מס' 5
על המופע
קשה לחשוב על מוטיב מוזיקלי מפורסם יותר מזה הפותח את הסימפוניה החמישית של בטהובן, שהפך את הסימפוניה הזו לאחת היצירות המפורסמות והמוכרות בעולם. המנצח ג’נאנדראה נוזדה, שיוביל את הביצוע שלה בתוכנית הזו, מסביר למה זו עלולה להוות בעיה: “החמישית של בטהובן היא כמעט מפורסמת מדי. היא כמו המונה ליזה, או ‘להיות או לא להיות’. אלה יצירות שהן כל כך מפורסמות, שאנחנו כקהל כבר לוקחים אותן כמובן מאליו. אבל כשבטהובן כתב את החמישית הוא רצה לזעזע, הוא רצה להפתיע. הוא היה נסער מאובדן השמיעה שלו ומאירועים פוליטיים וגלובליים. ולכן כשאני מבצע את הסימפוניה הזו, אני לא רוצה שלקהל יהיה נעים ונח עם מוזיקה שהם לוקחים כמובן מאליו. אני רוצה שהם יהיו בתוך סערת רגשות מפתיעה ובועטת, ממש כמו הקהל בבכורה”.
ואם השאיפה של בטהובן היתה להביע במוזיקה שלו רגשות עמוקים הקשורים בקונפליקטים אישיים ואוניברסליים – הרי שהכוונה של המלחין הצרפתי פרנסיס פולנק היתה בדיוק הפוכה. פולנק היה שייך לקבוצה של מלחינים שקראו לעצמם “השישה”, שפעלו בפריז של שנות ה 30. האב הרוחני של הקבוצה הזו היה המלחין אריק סאטי, טיפוס אקצנטרי שלעג לרצינות ולכובד הראש של המוזיקה הקלאסית. הוא והקולגות שלו, ביניהם פולנק, חשבו שמוזיקה צריכה להיות עניין קליל ומבדר, ושאסור להם ולנגנים שמבצעים את המוזיקה שלהם – לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות. בהמשך חייו, פולנק עבר משברים אישיים ששינו את השקפת העולם שלו, והפכו את המוזיקה שלו ל”רצינית” הרבה יותר. אבל בשנת 1932, כשהוא כתב את הקונצ’רטו לשני פסנתרים שיבוצע בתכנית הזו על ידי האחים לוקאס וארתור יוסן, הוא עדיין שאף לכתוב מוזיקה כיפית, חווייתית וקלילה. ובקונצ’רטו הזה הוא לגמרי הצליח – קודם כל בבחירת ההרכב המסקרן של שני פסנתרנים שמנגנים יחד, ואחר כך עם מוזיקה מבעבעת, מלאת הומור, וירטואוזית ומבריקה, שעושה כיף למי שמאזין לה, ולא פחות למי שמנגן אותה.
חזרה לראש העמוד
