סימפוניה מס’ 5 מאת צ’ייקובסקי
להב שני מנצח | טבאה צימרמן ויולנית
להב שני מנצח | טבאה צימרמן ויולנית
דילמת האסיר: בכורה עולמית - יצירה חדשה בהזמנת הפילהרמונית הישראלית, הפילהרמונית של מינכן ופסטיבל לוצרן, במימון קרן סימנס
קונצ'רטו לוויולה
סימפוניה מס' 5
לזכרו של יונה אתינגר ז”ל
“כניעה מוחלטת בפני הגורל” – כך כתב צ’ייקובסקי באביב 1888 על הפתיחה של הסימפוניה החמישית. כמו החמישית של בטהובן, גם החמישית של צ’ייקובסקי נושאת מוטיב מוזיקלי שזכה לכינוי “מוטיב הגורל”, והוא מלווה את הסימפוניה לכל אורכה. באותו שלב בחייו, צ’ייקובסקי היה בטוח שהוא לא רוצה לכתוב יותר. הוא חשב שהסימפוניה הרביעית הייתה האחרונה שלו, ולקח לו עשר שנים לשבת ולהתחיל לכתוב סימפוניה נוספת. למרות הספקות שליוו את צ’ייקובסקי בזמן הכתיבה, החמישית הפכה בסופו של דבר לאחת היצירות המבוצעות והאהובות ביותר שלו, ואף בוצעה בכמה רגעי מפתח היסטוריים, כיצירה המבטאת תקומה וניצחון מתוך מאבק. צ’ייקובסקי כתב הרבה מכתבים בזמן שעבד על הסימפוניה, בהם הוא מביע חוסר ביטחון ביכולת שלו לעמוד בסטנדרט של הסימפוניות הקודמות, כשהוא חולק חוויות מתהליך הכתיבה האיטי והמפרך. “נדמה לי, שהצלחתי לכתוב יצירה שלא תהיה פחות טובה מהסימפוניות הקודמות שלי”, הוא כתב לבסוף לחבר שלו, אך גם הוסיף “זו בכל אופן דעתי כרגע. אולי מאוחר יותר ארגיש שהראש שלי ריק, שזמני עבר…“. זמנו של צ’ייקובסקי לא עבר, והוא כתב סימפוניה מרוממת, שמשקפת את כוחו של האדם לשנות את גורלו.
הקונצ’רטו לויולה של שניטקה, מדגים גם הוא קשת רגשית רחבה שנעה בין כהות מלנכולית, וסערת רגשות דרמטית. שניטקה, שהיה ממוצא רוסי גרמני, כתב את הקונצ’רטו ב- 1985, ובזכות השילוב המיוחד בין קומוניקטיביות ונועזות, הוא הפך לחלק מרכזי מקאנון המוזיקלי של המאה – 20. הביצועים של טביאה צימרמן עזרו לחשוף את הקונצ’רטו לקהל, וכמי שהכירה את שניטקה באופן אישי ואף עבדה איתו, היא מרגישה קשר מיוחד ליצירה: “זה קונצ’רטו וירטואוזי, אנרגטי ועם הרבה כח” צימרמן משתפת, “אבל יש בו גם הרבה רגעים עצובים ונוגים, שכנראה רק האופי המיוחד של הויולה יכול להעביר בצורה כל כך מדויקת“. צימרמן מתארת את הקונצ’רטו כיצירה חווייתית ומלאת ניגודים. “שניטקה היה אדם עם כנות אישית ואמנותית נדירה” מספרת צימרמן, “לכן אני תמיד מרגישה שברור לי מה המסר שהוא ניסה להעביר“.