להב שני מנצח, סונג־ג’ין צ’ו פסנתרן

התיבות הראשונות של הקונצ’רטו מספר 24 של מוצרט לפסנתר מבלבלות: המוזיקה מהוססת, זוויתית, אפילו קצת קודרת. זו לא הבהירות האופטימית, שהיא סימן ההיכר של מוצרט. ההפתעות ממשיכות כשהפסנתר נכנס אחרי הפתיחה עם נושא מוזיקלי חדש לגמרי, מהורהר, אינטרוספקטיבי, אינטימי מאד. אנחנו מבינים שבקונצ’רטו הזה מוצרט לוקח אותנו למסע מסוג אחר. הוא כתב את הקונצ’רטו הזה ב-1786, שלהי המאה ה-18, כשרוחות הרומנטיקה כבר מתחילות לנשוב בעורפו. הקונצ’רטו הזה, כמו הקונצ’רטי האחרים של מוצרט, הוא מופת של צורה קלאסית מושלמת, אבל הוא מעניק לנו גם הצצה אל העתיד הרומנטי, שיסחוף את עולם המוזיקה לעולם בו אסתטיקה אצילית ומחושבת נדחקת הצידה לטובת הבעה מסעירה של נפש האדם. 

יותר ממאה שנה מאוחר יותר, ארנולד שנברג משלים את המעגל הזה כשהוא כותב את הפואמה הסימפונית “פליאס ומליסנדה”, שגם בה יש שילוב יוצא דופן של עבר ועתיד: היצירה כתובה בצורה סימפונית מסורתית של ארבעה פרקים, והפרק הראשון אפילו כתוב בצורת סונטה (אותה צורה קלאסית שמוצרט הביא לכדי שלמות בקונצ’רטי לפסנתר). הכתיבה המלודית והתזמורתית רומנטית למכביר, עם הרכב ענק ועשיר, ומלודיות היפר- רומנטיות ויפהפיות שהיו אחד מסימני ההיכר של שנברג בתקופה המוקדמת שלו. בתוך המסגרת הזו, שנברג משחק עם הגבולות ההרמוניים ופותח צוהר אל השינויים מרחיקי הלכת שעתידים להתרחש בכתיבה שלו, ובמוזיקה בכלל בעודה עוברת את המהפך המטלטל של ראשית המאה ה-20. את ההשראה ליצירה שנברג קיבל ממחזה של המחזאי הבלגי מוריס מטרלינק, המתאר את משולש האהבה הדרמטי והמסוכן בין גולו, אשתו מליסנדה, ואחיו למחצה של גולו – פליאס. בהתאם לצייטגייסט, המחזה של מטרלינק שם דגש על הקונפליקטים וסערות הנפש הפנימיות של הדמויות, ובכך הצליח לגלם את מהות הרומנטיקה. לא בכדי מלחינים רבים קיבלו השראה מהמחזה הזה, והפיקו כמה יצירות נפלאות דוגמת האופרה היחידה והנהדרת של דביסי, הסוויטות התזמורתיות של גבריאל פורה וז’אן סיבליוס, וכמובן הפואמה של שנברג. שנברג, הפתיע את הקהל בבכורה של הפואמה ב-1903, עם מוטיבים מוזיקליים מתוחכמים ותעוזה הרמונית, תוך כדי שהוא גולש בעדינות אל השפה המוסיקלית המיוחדת שלו. את הקהל של היום, הפואמה הזו תפתיע בקומוניקטיביות שלה, במצלול תזמורתי שופע ועשיר, במלודיות היפר-רומנטיות ובמבט עדין ומרתק על התהוותו של סיפור אהבה יפהפה.