המשולש של בטהובן והוולס של ראוול

הקונצ’רטו המשולש של בטהובן הוא יצירה מיוחדת במינה, היחידה בהיסטוריה של המוזיקה שמשתמשת בשלושה נגנים כיחידה סולנית מול תזמורת. מוצרט הקדים את בטהובן כאשר כתב קונצ’רטו לשנים ושלושה פסנתרים, אבל בטהובן לקח את זה צעד אחד קדימה עם השימוש המפתיע בפסנתר, צ’לו וכינור. בטהובן כתב יצירות קאמריות נפלאות להרכב הזה, שהיה מקובל מאד כאנסמבל שהופיע בסלונים וקונצרטי בית אינטימיים. החידוש של בטהובן היה לקחת את האנסמבל הזה ולהציב אותו במרכז הבמה הגדולה, וכך לשנות לגמרי את האופן בו הקהל היה רגיל לשמוע ולראות אותו. כאן הוא משלב את ההבנה שלו בשני הז’אנרים, ויוצר קונצ’רטו יוצא דופן, שכולל רגעים וירטואוזיים עבור כל אחד מהכלים, לצד נגינה קאמרית של הטריו ביחד. זו אחת היצירות השמחות והקלילות שבטהובן כתב, עם מוזיקה סוחפת, מבריקה ומלאת אופטימיות. הסולנים הגדולים ביותר חברו בהזדמנויות רבות כדי לבצע את הקונצ’רטו הזה, שעל אף הקלילות והפשטות שהוא מקרין, דורש וירטואוזיות טכנית ורגישות ביצירת איזון בין הכלים והתזמורת. 

מרק לברי: מלחמה ושלום

כמו קורנגולד, גם המלחין הישראלי מרק לברי ברח מהנאצים ועלה לישראל יחד עם אשתו בשנת 1935. ועוד בדומה לקורנגולד, גם לברי מצא את קולו האמנותי המדויק לצד הצלחה גדולה במקום החדש אליו הגיע. לברי כבר היה מנצח מפורסם ומבוקש באירופה שלפני עליית נאצים, אבל עם עלייתו לארץ הוא החל לכתוב, ובאפיק האמנותי הזה הוא מצא את הזהות המוזיקלית שלו, ששיקפה את המסורת הסימפונית האירופאית עליה גדל יחד עם הצלילים המזרח תיכוניים אליהם נחשף בפלשתינה. לברי כתב מוזיקה סימפונית, אורטוריות, מוזיקה קאמרית ושירים לתיאטרון, וגוף העבודה העשיר שלו תרם להתגבשותו של הסגנון שנקרא “הים-תיכוני” במוזיקה האמנותית הישראלית. בשנת 1945 הוא כתב את האופרה העברית הראשונה, “דן השומר”, בה הוא שילב מלודיות ליטורגיות, שירים עממיים ישראלים וריקודים חסידיים. הקשר העמוק שלברי חש לארץ ישראל בא לידי ביטוי גם במעורבות שלו בפוליטיקה ואקטואליה, והאירועים שהתרחשו סביבו מצאו את דרכם לא פעם אל תוך המוזיקה שלו. כך למעשה נולדה הפואמה הסימפונית “מלחמה ושלום” שנכתבה בשנת 1943 בתגובה לידיעות על הלחימה בין הצבא הרוסי לצבא הגרמני בסטלינגרד. ביצוע הבכורה של יצירה התקיים באופן מפתיע במצרים, בפסטיבל המוזיקה של האומות המאוחדות באלכסנדריה, בביצוע לא אחרת מהתזמורת שלנו בניצוחו של גיאורג זינגר. לקראת הבכורה כתב לברי על יצירתו: “הכרתי העקרונית היא כי לא זו בלבד שאפשר, אלא צריך לכתוב גם על נושאים ”בוערים“ מימינו אנו, נושאים שנסחפים בהם, היום, המחשבות והרגשות של האנושות”.

 רוול: הוולס

מעטים המלחינים שהיו מודים שהם מעריצים את מלך הוולסים הווינאיים יוהן שטראוס, אבל המלחין הצרפתי מוריס ראוול לא היה כמו כולם. הוא לא רק העריץ את יוהן שטראוס, אלא כתב בהשראתו את אחת היצירות הסימפוניות הגדולות והאהובות ביותר שלו. “הוולס”, אכן וואלס בה’ הידיעה, נכתב כמחווה לשטראוס והיה הוולס הגדול ביותר שרוול כתב לאחר שהתנסה בכתיבת וואלסים כחלק מיצירות אחרות שלו דוגמת “אמא אווזה” או “וואלסים אצילים וסנטימנטליים”. היצירה הזו מראה בבירור את הדואליות שאפיינה את האישיות והכתיבה של רוול: נאיביות לצד תחכום, פשטות לצד מורכבות, עידון לצד פראות. “כל מלחין שמכבד את עצמו צריך לשאוף להלחין וואלס טוב” כך האמין רוול, והוא הצליח. “דרך עננים כבדים אפשר לראות במעורפל זוגות רוקדים וולס” כך תיאר רוול את הפתיחה, “העננים מתפזרים בהדרגה, הסצנה מתבהרת, ואור השנדלירים פורץ קדימה בשיא הראשון – אנחנו נמצאים בחצר קיסרית, שנת 1855 בערך”. רוול יצר וואלס חדש, כמותו עוד לא שמענו; הוא לוקח את הפנטזיה הוינאית האצילית, מפרק אותה ומרכיב אותה מחדש בתוך העולם המוזיקלי שלו, עם שימוש מתוחכם במקצב, דמיון אינסופי בתזמור, ושפה הרמונית עשירה ואקספרימנטלית. הוולס גובר והריקוד נהיה פראי יותר ויותר, מתקדם אל עבר שיאים ושוכך, עד לבנייה האחרונה אל עבר הקליימקס האפי המסיים את היצירה. הוולס המתקתק מקבל כאן טוויסט חדש לגמרי – דמוני, מחוספס, מסוכן. 

השתלשלות האירועים הכרונולוגית של כתיבת “הוולס” עיצבה באופן מכריע את הפרשנויות השונות להן היצירה זכתה במהלך השנים. רוול הגה את הרעיון ליצירה כבר בשנת 1906 אבל כתב אותה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר דממה יצירתית לאורך כל שנות המלחמה (מלבד הסוויטה הנפלאה לפסנתר “קברו של קופרן”). רוול קיבל אמנם פטור משירות צבאי בשל מצב רפואי, אבל חווה את זוועות המלחמה מקרוב כנהג אמבולנס. לצד ההרס והמוות שראה בחזית, הוא גם איבד את אמו במהלך המלחמה. בהיותה היצירה הראשונה שרול כתב אחרי המלחמה, רבים פירשו אותה כסמל לחורבן המלחמה, אובדן של תמימות ויופי. אחרים תפסו אותה כאלגוריה לציוויליזציה דקדנטית שמשמידה את עצמה, או ביקורת פוליטית נוקבת נגד המיליטריזם האוסטרו-גרמני. ומה רוול עצמו חשב? זה מה שהוא אמר בראיון לעיתון שוודי בשנת 1922: ” ליצירה שכתבתי אין קשר למצב באירופה או בוינה של היום, והיא אינה סימבולית בשום צורה. לא ניסיתי לתאר את בואו של המוות, או מאבק בין החיים למוות כמו שרבים חושבים. זהו ריקוד שנסחפים אליו, על גבול ההזיה, בתשוקה גוברת, עד שהרקדנים נבלעים בסחרור ולא נשאר שום דבר חוץ מהוואלס עצמו”. הוולס הפך ליצירה המבוצעת ביותר של רוול, כזו שמוכיחה שוב עד כמה סובייקטיבית יכולה מוזיקה להיות, ואיזה מגוון של רגשות ופרשנויות היא יכולה לעורר, במיוחד שהיא כל כך טובה.