Lahav Shani conductor | Joshua Bell violinist

מנדלסון – סימפוניה סקוטית

כמה מהיצירות הטובות ביותר של מנדלסון נולדו בעקבות מסעותיו בעולם, ואחת האהובות שבהן היא הסימפוניה “הסקוטית”, שהרעיון לכתיבתה ניצת במוחו של מנדלסון בזמן הביקור הראשון שלו בסקוטלנד. אחרי סדרת קונצרטים מוצלחת בלונדון בשנת 1829, מנדלסון יצא יחד עם חבר טוב לטיול ברחבי בריטניה. כשהגיע לסקוטלנד, הוא נדהם מהנופים הפראיים, מזג האוויר הדרמטי, והאווירה המסתורית והמיוחדת. מקום אחד הרשים אותו במיוחד: זה היה ארמון הולירוד באדינבורו, וההריסות של הכנסיה שהיתה שם. במכתב מפורט שכתב, הוא תיאר את החוויה: “הגענו, בעומקה של שעת הדמדומים, לארמון של הולירוד, היכן שהמלכה מרי חיה ואהבה…הכל מסביב שבור ומתפורר, והשמיים הבהירים בוהקים פנימה. אני מאמין שהיום, בתוך הכנסיה הישנה, מצאתי את ההתחלה של הסימפוניה הסקוטית שלי”. מנדלסון אפילו צירף למכתב את הנושא הפותח של הסימפוניה, ולמרות זאת לקח לו המון שנים עד שהוא הצליח להשלים אותה, ולבצע אותה בבכורה שנערכה ב-1841 בלייפציג. המוזיקה של הסימפוניה הסקוטית דרמטית, אווירתית, ומלאת רגש, ממש כמו הטיול של מנדלסון, ויש בה אווירה מסתורית, סערות וניגודים, מקצבים ומנגינות שלוקחים השראה מהפולקלור הסקוטי, ואנרגיה מתפרצת של גילויים חדשים ומרגשים.   

דה הרטמן – קונצ’רטו לכינור

“אני כל כך אוהב את הקונצ’רטו לכינור של דה הרטמן” מספר הכנר ג’ושוע בל, “חיכיתי הרבה זמן כדי להופיע איתו ולהעניק לו חיים חדשים”. אבל רגע, מי זה דה הרטמן? 

תומס דה הרטמן היה מלחין, פסנתרן ופרופסור לקומפוזיציה, שנולד באוקראינה למשפחה רוסית אריסטוקרטית. הוא חי וכתב במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, ותחזק קריירה בינלאומית מרשימה. הוא היה מוכר ומוערך כאינטלקטואל רב תחומי, ומלחין יצירתי ואקלקטי. בתחילת שנות החמישים הוא עבר עם המשפחה שלו לניו-יורק, שם היה עסוק בעיקר בהרצאות, הוראה, כתיבה והלחנה. הסיפור של דה הרטמן קיבל תפנית כאשר הוא מת בפתאומיות מדום לב בשנת 1956, והמוזיקה שלו נעלמה יחד איתו. “כשהתחלתי לחקור את הקונצ’רטו לכינור, מיד נדהמתי מהעומק הרגשי שיש בו” משתף ג’ושוע בל, שביצע את הקונצ’רטו כחלק מפרויקט מיוחד שמטרתו להחיות את המוזיקה של דה הרטמן. “הייתי מופתע מהעובדה שמוזיקה כל כך עוצמתית הצליחה לחמוק ממני ומעוד כל כך הרבה מוזיקאים עד עכשיו. זה קונצ’רטו שהוא גם נוגע ללב וגם מרומם נפש, והוא מרתק ורלוונטי היום לא פחות משהיה כשנכתב בשנת 1943”.