Asher Fisch conducts R. Strauss

ריכרד שטראוס: מטמורפוזות, ארבעה שירים אחרונים, כה אמר זרתוסטרא

אשר פיש מנצח על תכנית שכולה ריכרד שטראוס, ומאפשר לנו להביט לעומק על אחד המלחינים המורכבים והמרתקים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. שטראוס חי בין שתי מאות, על נקודת הזמן רגישה ומופלאה שחיברה בין הרומנטיקה של המאה ה-19 והמודרניזם של המאה ה-20. למרות המהפכה האומנותית מרחיקת הלכת של המאה ה-20, שטראוס נשאר נאמן לשורשים ולסגנון שלו, ואפשר להגיד שהוא המשיך לכתוב מוזיקה שהיא רומנטית במהות שלה, עד סוף חייו, עמוק אל תוך המאה ה-20. העובדה ששטראוס המשיך לכתוב מוזיקה טונאלית עם אופי רומנטי למכביר בזמן שמלחינים אחרים היו עסוקים בלשבור את כל חוקי המשחק, הובילה לכך שהוא נחשב שמרן.  אבל כשמקשיבים לחלק מהמוזיקה שלו, ובמיוחד לאופרות הנועזות דוגמת “סלומה” ו”אלקטרה”, קשה להסכים עם ההגדרה הזו שלו; לצד היותה מסורתית במובנים מסוימים, המוזיקה של שטראוס מלאה בבחירות נועזות בכל מה שקשור לצורה, הרמוניה ודרמה. המשחק הזה, בין עושר רומנטי מנחם ובין רעיונות מוזיקליים ודרמטיים נועזים, הוא בדיוק מה שהופך את המוזיקה שלו למפתיעה ומגרה כל כך מבחינה אינטלקטואלית, כל זה תוך היא שומרת על רמה גבוהה של אקספרסיביות רגשית. 

התוכנית של הקונצרט מפגישה בין שלוש יצירות מפסגת היצירה של שטראוס, שלושתן מגלמות את המיומנות והיצירתיות שלו בכתיבה לתזמורת, כמו גם את האישיות האינטלקטואלית המרשימה שלו. היצירה האחרונה שנבצע היא דווקא זו שנכתבה ראשונה, וזו היצירה האפית “כה אמר זרתוסטרא” שנכתבה בהשראת הפילוסוף פרידריך ניטשה, והפכה למפורסמת כל כך לא רק בזכות היותה יצירה עוצמתית וסוחפת, אלא גם הודות לבמאי סטנלי קובריק, שהשתמש בה בסרט “אודיסאה בחלל”.  היצירות מטמורפוזות וארבע שירים אחרונים נכתבו בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה (את מטמורפוזות שטראוס החל לכתוב יום לאחר שצבא ארצות הברית הפציץ את בית האופרה של וינה). לשטראוס היו יחסים מורכבים ומלאי תהפוכות עם השלטון הנאצי, אבל בסוף המלחמה לא היה לו ספק שהשלטון הנאצי המיט אסון על האנושות ועל העולם, וחירב את המורשת התרבותית המפוארת של גרמניה, ששטראוס ראה עצמו חלק ממנה. “התקופה האיומה ביותר של האנושות נמצאת לקראת סופה” שטראוס כתב לאחר הלחנת מטמורפוזות בשנת 1945, “12 שנים בהן שלטו הפושעים הגדולים ביותר באמצעות בורות, אנטי-תרבותיות וחייתיות. תקופה בה נכחדו אלפיים שנה של אבולוציה תרבותית”. שתי היצירות היפהפיות ומלאות הכאב הללו, מהוות עדות אנושית נוגעת ללב של טרגדיה איומה, ויש בהן שיאים של עדינות ופיוט. את ארבעה שירים אחרונים שטראוס כתב כשירים בודדים, בלי לדעת כמובן, שהם יהיו ארבעת השירים האחרונים שיכתוב בחייו. ולמרות זאת, השירים מלאי נוסטלגיה וגעגועים – לחיים, לאמנות, לעולם שאבד.