Kirill Petrenko conducts Mahler Symphony no. 9

קיריל פטרנקו, המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ברלין ואחד המנצחים הגדולים שחיים כיום, ידוע כמוזיקאי דקדקן במיוחד. כל מי שעובד איתו מעיד, שהוא לומד את הפרטיטורה לאורך ולרוחב, ועובד עם כל תזמורת על הפרטים הקטנים ביותר, ודרכם בונה אבן אחרי אבן אינטרפרטציה אישית ומיוחדת, שיש מאחוריה הרבה מחשבה והרבה עבודה קשה. פטרנקו מודה בעצמו, שכשמדובר בסימפוניות של מהלר, אפילו הוא לא מצליח להבין את הפרטיטורה באופן מושלם: “לא משנה כמה פעמים ועם כמה תזמורות ניצחתי על הסימפוניות של מהלר” מספר פטרנקו, “יש חלקים בהם אני תמיד מרגיש שאין לי שליטה מלאה על מה שקורה. זה כל כך בלתי צפוי, זה כל כך מפתיע. כמנצח, אני מרגיש לפעמים שאני עצמי נתון לחסדי המוזיקה”. 

מהלר תיאר כל סימפוניה שלו כעולם ומלואו, ופטרנקו מוסיף כי כל אחת מהן מציגה אישיות אחרת, פילוסופיה אחרת. ולמרות שחייו האישיים והמקצועיים של מהלר השפיעו רבות על הכתיבה שלו, מבחינת תוכן וסגנון, פטרנקו לא ממהר לפרש את הסימפוניה התשיעית כתגובה ישירה לאירועי חייו הדרמטיים של המלחין. “מהלר ללא ספק הכניס הרבה מעצמו אל תוך הסימפוניות שלו” הוא מסביר, “אבל זה לא בהכרח אומר שהן אוטוביוגרפיות“. פטרנקו מתייחס כאן לפרשנות המסורתית והמקובלת של הפרק הרביעי כמעין פרידה של מהלר מהחיים, או כתגובה מפורשת לאירועים שפקדו אותו בחייו האישיים באותה תקופה – המוות של בתו, והאבחון שלו עם מחלת לב סופנית. הפרק האחרון של הסימפוניה אכן איטי בצורה יוצאת דופן, ומלא בהנחיות מוזיקליות מורבידיות דוגמת “גוסס”, “כמו תהלוכת אבל כבדה”, “מושך לאחור”, “מהסס”… האווירה הכללית שמתקבלת היא אקזיסטנציאליסטית, בטווח שבין מוחשי למופשט, בין הוויה וחידלון. לכן, למרות ההסתייגות של פטרנקו מחיבור אוטומטי בין המוזיקה והכרונולוגיה האוטוביוגרפית של מהלר, קשה שלא לשמוע את הפרק הזה כפרק על מוות, על היפרדות מהמוזיקה, היפרדות מהיצירה. 

אבל – הסימפוניה התשיעית לא היתה האחרונה שמהלר כתב. למעשה, התקופה הזו בחייו של מהלר, על אף התהפוכות, היתה תקופה בה מהלר היה עסוק מאד ואפילו עשה הרבה תוכניות לעתיד. הוא בדיוק קיבל משרה חדשה במטרופוליטן אופרה בניו-יורק, הוא כתב את היצירה הנפלאה “השיר על הארץ”, הוא התכונן לבכורה של הסימפוניה השמינית, וגם החל לכתוב את הסימפוניה העשירית, זו שתהיה בסופו של דבר הסימפוניה האחרונה שלו. אז אולי לא צריך לראות בסימפוניה התשיעית פרידה מהחיים, אלא התבוננות אל תוך החיים, או הבנה אחרת שלהם נוכח התבגרות, שינוי, משברים ואובדן. או כמו שלאונרד ברנשטין תיאר את הפרק האחרון יוצא הדופן הזה: “מהלר גורם לנו להיאחז בצלילים על הקו הדק שבין הקיום שלהם לשקט המוחלט, בין תקווה לכניעה, ואחד אחרי השני הקורים הדקים שמחברים בינינו ובין החיים נמסים. אנחנו נאחזים בהם בעוד שהם נמוגים. כשאנחנו חדלים מלהתקיים, אנחנו מאבדים הכל, אבל בחדלון של מהלר אנחנו גם מרוויחים הכל”.