קיריל פטרנקו מנצח, יוג’ה ואנג פסנתרנית

אנחנו גאים לארח שוב את קיריל פטרנקו, המנצח הראשי והמנהל האמנותי הבא של התזמורת הפילהרמונית של ברלין, ויחד אתו, את אחת הפסנתרניות הגדולות בדורה, יוג‘ה ואנג, בתכנית מגוונת ומרתקת.

מעט מאוד יצירות השאיר אחריו הצרפתי פול דיקא, ואנחנו בדרך כלל זוכרים רק את ”שוליית הקוסם”. גם את המוזיקה לבלט ”לָה פֶּרי”, לא היינו מכירים, כי דיקא תכנן לשלם בה חוב בשולחן ההימורים. אבל חברים שכנעו אותו לשמור עליה, וכך זכתה יצירת הבלט, שנכתבה לרקדנית נטשה טרוּהָנוֹבָה, לחיי נצח. חיי נצח הוא נושא היצירה: הפיה מופקדת על שמירת פרח חיי הנצח ואיסקנדר הוא האיש שחושק לחיות לעד. אבל הוא מפסיד (כצפוי?!). מוזיקה שנוטה לאווריריות ברוח הפיות, מובילה את היצירה כשניסיונות החדירה והחטיפה של איסקנדר מעניקים לה את הצבעים הנוספים.

”כמו בטהובן” אמרו על פרוקופייב שחיבר חמישה קונצ‘רטות לפסנתר וחדל מחיבורם כשהפסיק להופיע ו”כמו בטהובן” המשיך לחבר סונטות לפסנתר. ”כמו בטהובן” הלך פרוקופייב לכל מקום עם פנקסים ורשם בהם רעיונות מוזיקליים שחשש לאבד. ”כמו בטהובן” הוא ניגש לחבר את הקונצ‘רטו השלישי, כשרובה של היצירה כבר מצוי באותם פתקי רעיונות. והתוצאה, קבע ה”שיקגו דיילי הרולד” אחרי נגינת הבכורה העולמית ”זהו הקונצ‘רטו היפה ביותר בעידן המודרני”. את הקונצ‘רטו הקדיש פרוקופייב למשורר קונסנטין בלמונט, שהגיב על השי בסונֶטָה שנפתחת במלים: ”להבה צוהלת מפרח ארגמני/ מקלדת מלים זוהרת בלהבות/ שמזנקות לפתע בלשונות אש…”  יפה, מסעיר ומעורר ממש כמו הקונצ‘רטו.

”לעולם לא אחבר סימפוניה! אין לך מושג מה עובר על מחבר מוזיקה שמרגיש שענק בשיעור קומתו של בטהובן בודק את צעדיו”, התוודה ברהמס באזניו של המנצח המפורסם הרמן לוי. ברהמס, שכבר התנסה בכתיבה תזמורתית מתוחכמת ב”רקוויאם הגרמני”, בקונצ‘רטו הראשון לפסנתר ובשלל יצירות קאמריות, חיכה שנים רבות עם הסימפוניה הראשונה. היום כולנו שרים ומפזמים את המוזיקה של הפרק הרביעי, ואוהבים מאוד את הסימפוניה כולה. טוב ששכחנו את דרך ההתקבלות המורכבת של היצירה.

את ”פטרושקה” חיבר סטרווינסקי לאחר הצלחתה הגדולה של ”ציפור האש.” עם ”פטרושקה” מגיע סטרווינסקי לאמירה אישית לשפה עצמאית וחריפה שנשארת רוסית ביותר. היצירה החלה כיצירה לפסנתר ולתזמורת. סטרווינסקי ראה בפסנתר הסולן מעין ”בובה” שהחלה לחיות. כיצור חי היא מתקוממת, באמצעים מוזיקליים כנגד התזמורת, והתזמורת עונה לבובה. ככל שנמשך חיבור היצירה, ראה סטרווינסקי בפסנתר דמות המשלבת בתוכה את המסכן והמגוחך, המכוער והרגשני, מי שמורד כל העת, אם יש סיבה וגם אם אין. המפיק סרגיי דיאגילב ראה את הנוסח המקורי כשביקר אצל סטרווינסקי בשוויץ. הוא ראה מיד את הפוטנציאל הכוריאוגרפי שביצירה והיתר, כידוע, היסטוריה.