יואל לוי מנצח על בטהובן ורדי וברוקנר

התזמורת שמחה לארח שוב את המנצח יואל לוי, את נגן הטרומבון כריסטיאן לינדברג ואת זמרת המצו-סופרן תאה דמורישווילי.

ששת הקונצ‘רטות הברנדנבורגיים של באך התגלו במקרה, בספרייתו של האציל ברנדנבורג, שהזמין את היצירות אבל לא טרח כלל להביאם לכלל ביצוע. ההפסד, צריך לומר, הוא שלו. בכל אחד מששת הקונצ‘רטות חושף באך תכונות חדשות כמתזמר עתיר יכולות. כל השישה הם יצירות מופת. הקונצ‘רטו הברנדנבורגי השלישי מוותר מראש על קטעי סולו, ומשתתפים בנגינה  3 כינורות, 3 ויולות, 3 צ‘לי, באס וצ‘מבלו. באך נשאר נאמן למסורת הקונצ‘רטו גרוסו ומעמיד קבוצה מול קבוצה. ההפתעה הגדולה היא הפרק השני הכולל רק שני אקורדים, האם הוא סמך על כישרונו של נגן הצ‘מבלו שיאלתר כאן? כל ביצוע מספק פתרונות משלו.

ביצירתו ”סולו” לטרומבון ולתזמורת, מציע המלחין לוצ‘יאנו בריו, תפיסה חדשה של המושג קונצ‘רטו. הוא מבטל לכאורה את התלות ההדדית שבין הסולן והתזמורת, שהם למעשה ישויות עצמאיות. לכן, ההתנהלות של שני המרכיבים ביצירה נעשית במקביל. לעתים הם שותפים בגובה צליל למשל, או במרכיב בודד אחד, אבל לא מדובר כאן בדיאלוג במסורת המקובלת במוזיקה המערבית. בריו חיבר את היצירה לסולן כריסטיאן לינדברג, לאחר שהכיר אותו כשהשתתף כסולן בביצוע האופרה ”תולדות המקום” שחיבר בריו באותן שנים, השנים האחרונות של המאה שעברה.
נשמח לשמוע את היצירה בנגינתו של הסולן שעבורו היא נכתבה.

”אם רוצים לחזות בהתגלמות אמנותו וחייו של ברוקנר, יש להאזין לסימפוניה הרומנטית שלו. כפר ובית ספר, יער וכנסייה, הכל שם חי ומצלצל לנגד עינינו. גדול ולבבי מתגלה שם ברוקנר לפנינו”. (מתוך מאמר בפְרֶמְדֶן בְּלַאט, וינה, 1896).
את הכינוי ”הרומנטית” נתן לסימפוניה ברוקנר עצמו וזו גם הסימפוניה היחידה שלו שזכתה לכינוי. עם זאת, אין לשייך את הסימפוניה לזרם הרומנטי של התקופה שבה נכתבה. המוזיקה של ברוקנר ככלל אינה באה כהמשך למוזיקה של המלחינים הרומנטים החשובים של המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. עד לשנות השלושים המאוחרות שלו לא הכיר ברוקנר כמעט כלל את המוזיקה של מנדלסון, שומאן ווַגְנֶר, מכיוון שחי בבידוד יחסי בעיירות שבסביבת לִינְץ באוסטריה העליונה. השורשים למוזיקה של ברוקנר מצויים בעיקר במוזיקה הכנסייתית של הקלאסיקה, הברוק והרנסנס.
הסימפוניה הרביעית היא הראשונה בסדרה של ארבע סימפוניות (מס‘ 7-4) שברוקנר כתב בסולם מג‘ורי, וזאת לאחר שכל הסימפוניות והמיסות שנכתבו לפניה היו בסולם מינורי. עובדה מפתיעה זו ניתנת להסבר, בין היתר, בראייה יותר אופטימית של החיים מצידו של ברוקנר, שנבעה משיפור במצבו הפיננסי ועלייה בבטחונו העצמי כמלחין. הטונליות המג‘ורית המופיעה, כאמור, לראשונה בפתיחת הסימפוניה ”הרומנטית” נותנת הרגשה של דבר מה אופטימי, פתוח, משוחרר מכל אותם לחצים שאפיינו את הסימפוניות הקודמות שלו.

התכנית השנייה שעליה ינצח יואל לוי, נפתחת עם הפתיחה ל”כוחו של גורל” מאת ורדי.
בתקופה שבה ז‘אנר אופרות הבל קנטו חלף מהעולם והאופרות החדשניות מאת וגנר החלו לטלטל את עולם המוזיקה כתב ורדי את האופרה ”כוחו של גורל”, שאותה כינה ”הראשונה מהאופרות המודרניות” שלו. זו האופרה היחידה מפרי עטו של ורדי שכותרתה היא רעיון מופשט. הרעיון המרכזי השולט ביצירה הוא חזונו של ורדי לאופרה של העתיד. ביצירה זו בא לידי ביטוי כוחו של הגורל, הפוגע בגיבורי העלילה באופן מקרי.
ההופעות הראשונות בסנט פטרבורג בנובמבר 1862, כמו גם ההופעות הראשונות באיטליה, זכו להצלחה מועטה, וזאת בעיקר משום אורכה יוצא הדופן וכן סופהּ העקוב מדם של האופרה.
בניסיון להקנות לה את המקום הראוי, שיכתב ורדי את האופרה בשנים 1868-9. בגירסה השנייה נערכו מחדש תמונות רבות. בנוסף נכתבה הפתיחה הארוכה המוּכּרת, זו המנוגנת בקונצרט זה. בתקופה שחלפה בין שתי הגרסאות של ”כוחו של גורל” כתב ורדי את האופרה ”דון קרלו”. ההתפתחות בסגנונו של ורדי בזמן זה מורגשת בפתיחה המרשימה, שהיא הידועה ביותר מפרי עטו של ורדי.

האריות היפהפיות הכלולות בתכנית, מלמדות על היחס של מלחיני איטליה וצרפת לקול הנשי הנמוך המצו-סופרן. הצרפתים אהבו את הגוון העמוק החושני של קול המצו סופרן ודמויות נשים  כמו דלילה, כרמן והלנה היפה נכתבו למנעד הקולי הנמוך. האיטלקים לעומתם  מעניקים לזמרות המצו סופרן תפקידים של אמהות, אומנות או נשים מסובכות כשנאהבות הן זמרות סופרן.

ההַבָּנֵרָה היא אריית המפתח להבנת דמותה של כרמן. מוזיקלית, מדובר במוזיקה שמקורה מצוי בשמה – הבנרה מקורה בהבנה, בירת קובה. התוכן – מהפכני! כרמן גיבורת האופרה היא אנטיתזה לגיבורות האופרות המובהקות  (נסיכות או אצילות). כרמן, צוענייה בעידן שבו עדיין ליבנו נציגי השלטון  את בשרם של הצוענים באירופה על מנת שלא יבואו בקשרים עם ה”לבנים” ועיסוקה פועלת בבית חרושת לסיגריות. לכרמן  טקסט חריף: אני מחליטה אם אוהב, מתי אוהב ואת מי אוהב, האהבה היא כבת הצוענים, חופשיה משוחררת מכבלים ומחוקים”.  טקסט פמיניסטי טקסט שדון ז‘ואן המיתולוגי יכול לומר, אבל צוענייה?

הגבירה אבולי, (דון קרלו) אשת חצר וידידתה של מלכת ספרד היא גם אשת מדנים. מכתב הלשנה שנכתב ברגע של קנאה היה למקור לאסונות למלכה וליורש העצר.  לאחר גילוי תככיה המלכה משלחת אותה למנזר. אבולי מתוודה: ”ארור יופיי! כל שנותר לי הן דמעות. בך מלכתי פגעתי. בטיפשותי העליתי אותך כקרבן. חטאי כבד  מנשוא. לעולם לא ימחלו לי. אוי לי!”

אזוצ‘נה (הטרובדור) חיה את העבר היא אינה יכולה לסלוח למי ששלחו את אמה הצוענייה אל הלהבות. זיכרון זה מפעיל אותה והיא אינה יודעת מנוח עד שנקמתה תושלם. באריה המפורסמת המופיעה מיד לאחר מקהלת הצוענים במערכה השנייה היא משחזרת את הלהבות, ורדי מחבר לה מוזיקה שנשמעת כפיצוח זרדים וכהתפרצות להבות אש השמימה.

שאלו פעם מלחין צעיר: ”כמה סימפוניות חיבר בטהובן?” ”שלוש”, ענה הצעיר, ”השלישית, החמישית והתשיעית”. אנקדוטה כמו זו יכלה להתרחש רק בתקופה בה הועדפו היצירות המהפכניות, בעלות האופי הלוחמני, מבין הסימפוניות האי-זוגיות של המלחין, על פני היצירות הליריות האחרות שרוחן הייתה ”קלאסית” יותר. תופעה זו שבה בני דורות שונים מעדיפים יצירות שונות –  מתוך מבחר היצירות הרב – מאפיינת את גדולתו של מלחין כבטהובן. כיום ישנה הבנה זהה לסימפוניות ה”זוגיות” כמו לאלה ה”אי זוגיות”. הסימפוניה ה”פסטורלית” עדיין טעונה הסבר מיוחד. בטהובן עצמו טרח והסביר סימפוניה זו יותר מאחיותיה. הוא ככל הנראה חשש שבהלחנת יצירה דמוית מוזיקה-תכניתית, הוא נכנס לאזור מסוכן שבו רב הסיכוי שהוא לא יובן כהלכה. אם נזכור שבטהובן למעשה חיבר את הסימפוניות החמישית והשישית במקביל ונבדוק מחדש את תכנן נגלה דפוסים מבניים מהפכניים בשישית לא פחות מאשר בחמישית, דפוסים של האחדה רעיונית, יצירת משפט מוזיקלי מלכד בין פרקי היצירה. זו הדרך המומלצת להקשיב ליצירה המוכרת והידועה.