באיזה גיל התחלת לנגן?
התחלתי לנגן בגיל 10.
אני דור שלישי של מוסיקאים במשפחה (אמא שלי היתה זמרת בארוק מעולה וכיהנה כראש המחלקה הווקלית באקדמיה בירושלים, סבתא שלי וכל אחיה ואחיותיה גדלו בלונדון בשנות ה-30 וליוו בנגינה חיה סרטים אילמים באולמות הקולנוע) כך שאך טבעי היה שאימי שאלה אותי ואת אחותי הגדולה אם נרצה להצטרף לתזמורת הנוער לכלי נשיפה בירושלים.
אני הצטרפתי עם החצוצרה ואחותי הגדולה הצטרפה עם קרן יער. בשנים הראשונות ניגנתי חצוצרה מתוך מחיייבות להורים ופשוט המשכתי בכח האנרציה, אבל במשך השנים, בתהליך איטי, התאהבתי בחצוצרה והיום אני יכול לומר שכל יום ויום אני מודה על כך שיש לי את הזכות לעסוק בתור מקצוע במשהו שאני כל כך אוהב. הנגינה בחצוצרה פותחת בפני תהליך של התבוננות פנימית מתמדת, חקירה, גילוי והעמקה בתוך נפשי, זה מסב לי אושר.

ספר/י על רגע בלתי נשכח בפילהרמונית
היו לי מספר רגעים בלתי נשכחים עם מנצחים גדולים שהביאו את התזמורת ואת הקהל לרגעי התעלות נדירים ומופלאים.
אבל הרגע אותו אני רוצה לשתף קרה דווקא בקונצרט נוער עם רוני פורת. התכנית היתה על מוצרט בניצוחו של רוני פורת ובהשתתפות שחקן בשם עימנואל חנון. הסיפור היה שמוצרט חזר אלינו לזמן קצר, סיפר על חוויותיו ושיתף אותנו עם המוסיקה שלו. בסיום הקונצט הוא נאלץ לחזור לשמיים ואז זה קרה – על הבמה נוגן חרישית הפרק השני הנפלא מתוך הקונצרטו לקלרינט של מוצרט. עמנואל חנון, לבוש כמוצרט, יורד לקהל ועולה במדרגות לכיוון היציאה לאט לאט תוך כדי נפנוף איטי לשלום לילדים. כל הילדים שהיו באולם ניפנפו לו בחזרה בעדינות ובדממה מוחלטת, ולי זלגו דמעות. זה היה נפלא, בעידן הדיגיטלי הרועש וחסר המנוחה להיות שותף ועד לרגע כל כך אינטימי ומרגש שהראה כמה המוסיקה חזקה וכמה היא משפיעה על נפש האדם. אני בטוח שכל ילד וילדה שהיו בקונצרט הזה יזכרו את הרגע הזה.

מה את/ה אוהב/ת לעשות מחוץ לבמה?
אני מאד אוהב לעסוק בספורט, שוחה הרבה ושייך לקבוצת שחיה בים. מלבד ספורט אני אוהב לקרוא הרבה, לעשות ג’אגלינג ולשחק פוקר. יש בישראל מוסד בשם האקדמיה הישראלית לפוקר, יש התייחבות מאד רצינית למשחק ולקחתי שם כמה קורסים. אני מאד אוהב את האספקט הפסיכולוגי של המשחק, להבין שמבחינות רבות פוקר זה מיקרוקוסמוס של החיים…