יואל לוי מנצח על תכנית שכולה בטהובן

הקיסר, כמו יצירות רבות אחרות של בטהובן, הקדים את זמנו בוירטואוזיות הפסנתרנית שהוא דורש, בקשת הדינמית הרחבה, ובכתיבת פסז’ים מרשימים דמויי קדנצות עבור הסולן, כבר עם פתיחת הקונצ’רטו. ההצהרה הנועזת הזו בתחילת הקונצ’רטו מבססת את היותו של הפסנתר גיבור הירואי של סיפור שובר מוסכמות. אם בקונצ’רטו הרביעי הפסנתר פתח במשפט מוזיקלי יחיד ואינטימי, כמו לוחש סוד המבשר את הבאות, בקונצ’רטו החמישי התזמורת לא מתחילה עד שהפסנתר מסיים להגיד את דברו, ויש לו הרבה מה להגיד. בטהובן משלב בפרק הראשון מקצבים מנוקדים, שכמו מהדהדים את המארשים הצבאיים הצרפתיים שליוו את פלישת נפוליאון. הקונצ’רטו הזה היה החלום של בטהובן על מה קונצ’רטו לפסנתר צריך להיות – יצירה מפוארת ומורכבת, שחוקרת את גווניו האינסופיים של הפסנתר על הספקטרום שבין שלווה מהורהרת וחגיגיות מתפרצת. עם פרק פותח אצילי, פרק שלישי סוחף ומבריק, ופרק אמצעי יפהפה ועדין, בטהובן מוכיח את היותו אחד המלחינים הגדולים לפסנתר בכל הזמנים.

בטהובן: סימפוניה מס’ 4

 זמן קצר לאחר שסיים להלחין את ארואיקה המהפכנית, בטהובן התחיל להעלות על הכתב רעיונות עבור סימפוניה חדשה, בה הוא ממשיך לעסוק במאבק ההרואי שמאפיין את השלישית. הטיוטה הזו תהפוך בסופו של דבר לסימפוניה החמישית הפנתאונית, אבל בטהובן הפסיק את הכתיבה באמצע מתוך דחף לכתוב דבר אחר לחלוטין. הרוח החדשה שאפפה אותו תוביל אותו לכתוב את הסימפוניה שתהיה לבסוף הרביעית במספר, אחת היצירות המעניינות ברפרטואר הסימפוני של בטהובן. זו לא הפעם היחידה בה בטהובן עבד על שתי יצירות במקביל, וגם הפעם אפשר לראות שמדובר בשתי יצירות המנוגדות זו לזו באופיין ובאמירה האמנותית הכוללת שלהן. כמו שני כוחות שמושכים את בטהובן במקביל לכיוונים שונים, ואין לו ברירה אלא לתת להם פורקן בשתי יצירות נפרדות.  כך, בין הסימפוניות השלישית והחמישית האפיות, המתארות מסע בין חושך לאור, ניצבת לה הסימפוניה הרביעית, שרמנטית, מלאה בקומדיה וקסם. מהבחינה הזו, הסימפוניה הרביעית סובלת מבעיית יחסי ציבור: לא רק שהיא נכתבה בין שתי יצירות שמככבות בראש מצעד הסימפוניות של בטהובן, אלא נחשבות לשתיים מהיצירות הסימפוניות החשובות בכל הזמנים. התדמית של הילדה האמצעית המוזנחת התקבעה בתודעה, בעזרתו של ג’ורג’ גרוב (הפובליציסט בה’ הידיעה, שהוציא אנציקלופדיית מוזיקה קונצנזואלית במאה ה-19) שכתב עליה שהיא “כמו נערה יוונית דקיקה העומדת בין שני ענקים”. מי שזיהו את גדולתה של הסימפוניה מן ההתחלה היו מלחינים כמו שומאן, מנדלסון וברליוז שהיה זה שאמר שיש בה “מתיקות נשגבת”.

מאז המאה ה-19 הסימפוניה הרביעית זכתה למעריצים רבים נוספים שיעידו גם הם כי היא אינה נופלת באיכותה מהסימפוניות האחרות הפופולריות יותר של בטהובן. המוזיקולוג רוברט סימפסון סיפק מהלומה מפולפלת לציטוט המפורסם של גרוב, כאשר אמר ש”הסימפוניה הרביעית אינה נערית, ואף לא יוונית. היא תנועה רגועה של ענק חזק, המבצע אותה בקלילות”. עוד תומך נלהב של הסימפוניה הרביעית הוא מבקר המוזיקה המפורסם של הניו-יורק טיימס, דייויד הורביץ, שהתפרסם בקהילה המוזיקלית הבינלאומית בזכות סרטוני וידאו נשכניים בהם הוא מביע את דעתו על יצירות וביצועים. באחד מהסרטונים הללו הוא מספק תיאור יפה ומפורט של הדברים שהופכים בעיניו את הרביעית לסימפוניה נהדרת, כזו שלוקחת את המיומנות הסימפונית של בטהובן צעד אחד קדימה. הוא מציין במיוחד את המבנה הפרופורציונאלי להפליא של הרביעית, שכל ארבעת הפרקים שלה שווים באורכם ומשלימים זה את זה בדרך זו או אחרת, לעומת השלישית בה הפרק השני ארוך (מדי לטעמו) ויוצר תחושה של חוסר איזון ביחס לפרקים האחרים. הורביץ מתייחס גם לשימוש המתוחכם של בטהובן בקו הבאס האקטיבי בסימפוניה הרביעית, שמעניק למוזיקה מימד ארצי בלי להכביד עליה. היום כבר ברור שהסימפוניה הרביעית היא מופת של כתיבה קלאסיציסטית עם קורטוב של הבעה רומנטית, כמו מלחין בוגר המביט לאחור על פשטות ועדינות של עידן שחלף.

להורדת תוכניית הקונצרט לחצו כאן