“לה בוהם” עם להב שני

קצת כמו סיינפלד ששינתה את חוקי המשחק של סדרות הטלוויזיה וזכתה לכינוי “הסדרה על כלום”, כך עשתה בוהם בעולם האופרה, לאחר שהצליחה להראות את היופי והפיוט בסיפור פשוט על אנשים רגילים. רודולפו, מימי, קולין, שונאר, ומרצ’לו, גיבורי “לה בוהם”, סימלו עבור פוצ’יני את הבוהמה הפריזאית האמנותית – ההיפסטרים של המאה ה-19 – שידעו להדחיק את הבעיות האמיתיות שלהם ולחיות את הרגע. מדובר בחבורה כריזמטית ואינטליגנטית, שיוצאת נגד המרדף הבורגני אחר מעמד וממון, הם מסתפקים באמנות ואהבה. רודולפו מציג את עצמו בפני שכנתו מימי ומספר כי הוא “משורר חסר פרוטה, אבל הוא מיליונר ברוחו”. כאשר האש באח דועכת ואין די כסף כדי להדליק אותה מחדש, החברים מתלבטים אם להצית את האש באמצעות אחד הציורים של מרצ’לו או להשתמש דווקא בדפי המחזה של

רומנטיקה ריאליסטית

חבורת האמנים של פוצ’יני חיה חיים דלים אך מלאי רגש, כאלה שיש בהם פשטות חומרית לצד פאתוס רוחני. השילוב של הערכים הכביכול סותרים הללו, מאפיין גם את הכתיבה של פוצ’יני בה הוא כותב בד בבד סצנות ריאליסטיות מלאות חיות וזרימה, ורגעים מלודרמטיים בהם הזמן עוצר מלכת והרגש האנושי נגלה במלוא עוצמתו. פוצ’יני למעשה משלב ערכים אמנותיים שונים שהיו מקובלים באותה תקופה, עם סגנון ה”וריזמו” שמקדש את האותנטיות ושאף לאמנות המשקפת את המציאות באופן ישיר ככל האפשר, ולצידו רומנטיציזם שמשקף את נבכי הנפש האנושית ומתאר רגשות גדולים מהחיים. שני האלמנטים הללו מקבלים כאמור ביטוי דרמטורגי, ובמקביל גם מוזיקלי: את הוריזמו מייצגות סצנות סוחפות ומלאות חיות שיש בהן זרימה טקסטואלית טבעית, ללא חזרות או הרחבה של מילים ומשפטים כפי שהיה כה מקובל באופרה של המאה ה-18. דוגמאות לכך אפשר למצוא בחציה הראשון של המערכה הפותחת, כמו גם במרבית המערכה השנייה, כאשר פוצ’יני מלהטט עם אנסמבלים בהם הדמויות משוחחות זו עם זו באופן שנשמע טבעי להדהים, עם קווים ווקאלים שנשמעים ממש כמו דיבור וקטעי מקהלה המדמים באופן אותנטי את המולת העיר. מאידך, פוצ’יני מייצר רגעים של רומנטיקה מוזיקלית טהורה, עם אריות מסורתיות בהן לכל דמות ניתנת ההזדמנות להתענג על כל צליל וכל פראזה, תוך שהתזמורת מעניקה לה מצע עשיר וחם שמלטף את האוזן ומחמם את הלב.

התזמורת כדמות

ואם הזכרנו את התזמורת, גם היא מקבלת כאן תפקיד משודרג כמיטב המסורת של האופרה האיטלקית במחצית השנייה של המאה ה-19. התזמורת של פוצ’יני אינה מלווה, אלא היא חלק מרכזי מהדרמה, מתפקדת ממש כמו דמות נוספת באופרה. פוצ’יני מנצל את עושרה המקסימלי של התזמורת הסימפונית שהתפתחה וגדלה במאה ה-19, ומוציא תחת ידיו פרטיטורה וירטואוזית מבחינת שימוש בכלי התזמורת השונים ויצירת פלטה עשירה של צבעים. עם סקציית כלי הקשה גדולה, נבל והרבה כלי מיתר, פוצ’יני מייצר תפקיד תזמורתי שהוא סימפוני במהותו ואין בו רגע אחד של ליווי דל או סתמי. בנוסף, פוצ’יני מעניק לתזמורת תפקיד מהותי באופרה כאשר הוא משתמש בטכניקה של “לייט מוטיבים”, אותה למד ככל הנראה מריכרד ואגנר, אחד המלחינים הנערצים עליו. מדובר במוטיבים מלודיים שחוזרים על עצמם במהלך האופרה, כל אחד מסמל דמות, מצב רוח או סיטואציה. דוגמה לכך היא המוטיב שפותח את האופרה ומסמל שמחת חיים וחוסר דאגה, או המוטיב של מימי שפותח את האריה הראשונה שלה וחוזר אחר כך במערכה הרביעית כאשר היא עומדת למות ממחלה. ישנו גם כמובן מוטיב האהבה של רודולפו ומימי, אותו אנחנו פוגשים לראשונה בסצנת ההתאהבות שלהם במערכה הראשונה, והוא חוזר בצורות שונות לאורך האופרה, עד לפעם האחרונה, החשופה והשברירית, ברגע האחרון שלהם יחד לפני מותה של מימי. בכל פעם שמוטיב כזה מופיע בתזמורת, המאזין מבין באופן אינטואיטיבי כמעט את המסר הרגשי שפוצ’יני רוצה להעביר ומתחבר אליו באופן מיידי. את המוטיבים הללו פוצ’יני שוזר בתוך כתיבה לינארית שמתפתחת ללא הפסקה לאורך האופרה כולה. אין כאן הפרדה בין אריות, אנסמבלים או חטיבות מוזיקליות שונות – כמו בחיים האמיתיים, גם באופרה של פוצ’יני הזמן לא עוצר מלכת.

120 שנה עברו מאז הפרמיירה של לה בוהם, בהן האהבה של הקהל אליה רק הלכה והתעצמה. עם הזמן, השינויים בצייטגייסט ובגישות האסתטיות, “לה בוהם” הפכה לסמל של אופרה איטלקית גדולה מהחיים, עם מלודרמה הגובלת בטלנובלה. האזנה מחודשת ליצירת המופת הזו, דווקא בביצוע קונצרטי, מאפשרת לנו מבט נקי ומזוקק על היצירה המתוחכמת והיפהפיה שכתב פוצ’יני, ולהבין את המקום החשוב שיש לה בהתפתחות של האופרה, והתרבות בכלל. כך נוכל להתמסר שוב למנגינות הכובשות ולדמויות האנושיות, שהופכות את לה בוהם לאופרה האהובה שהיא. פוצ’יני מן הסתם הבין כבר כשכתב אותה, שכולנו אנשים רגילים עם רגשות גדולים.