את הפתיחה ”קוריולן” חיבר בטהובן על פי מחזותיהם של שייקספיר האנגלי וקולין האוסטרי – בזמן שחיבר את הסימפוניה החמישית. קוריולן – אציל רומא שמרן שהתגלה כמושחת ונשלח לגלות. תאב נקם, שינה את דעתו וערב מבצע כיבוש רומא, הוא מקבל את דעתן של נשים ,בהן אמו, המבקשות שיחוס על רומא. עמיתיו ראו בשינוי העמדה בגידה והוא ”נוטרל” עוד קודם שעמד למשפט. דמותו שמשה מקורה השראה לסופרים ומחזאים רבים. בטהובן מחבר פתיחה למחזה ובה הוא מיטיב לתאר את גאוותו של קוריולן ואת תחנוניהן של הנשים סביבו, את המאבק הפנימי ואת המוות, כל זאת בתבנית סונטה אלגרו מובהקת.
כניסת הצ‘לו הסולן בקונצ‘רטו המשולש של בטהובן תמיד מלווה אצלנו המאזינים בתחושת של ”כמה חבל שבטהובן לא חיבר קונצ‘רטו לצ‘לו ולתזמורת”. תהיה שנייה היא באשר לרמת הדרישה ה‘קלה‘ יחסית ליצירות אחרות לפסנתר. כאן הסיבה דווקא ברורה, את היצירה חיבר בטהובן לאחד ממיטיביו הארכידוכס רודולף, פסנתרן חובב. כלומר יש לנו קבוצת סולנים פסנתרן חובב כנר מקצוען קרל אוגוסט סיידלר וצ‘לן מקצוען אנטון קרפט. דפוס כזה של קבוצה מול התזמורת מזכירה את דפוס הקונצ‘רטו גרוסו שהיה מקובל עשרות שנים קודם. בטהובן מצליח ליצור איזון בין הסולנים, חרף אי השוויון ביניהם וכן איזון בין הסולנים לבין התזמורת ולהעניק לנו יצירה שבה שני פרקים מבריקים (הראשון והשלישי) ופרק שני שמשמש כמעין מבוא לכניסה הדרמטית של הצ‘לו בפרק השלישי.
”לדידי, עוצמה היא המוסר של האנשים הניצבים משכמם ומעלה, והעוצמה היא גם המוסר שלי,” טען בטהובן, ועוצמה הייתה המוסר של בטהובן, כוח ועוצמה כאלה שהצורות המוזיקליות של זמנו, לא הספיקו כדי להכיל אותם. בטהובן עיצב מחדש את הצורות המוזיקליות והגדיל את ממדיהן. הסימפוניה מס‘ 5, אולי המפורסמת בסימפוניות בכל הזמנים, היא ביטוי ליכולתו להעביר לא רק נעימות מוזיקליות אל גם אידיאות אנושיות.
יש הרואים בפתיחה, בארבעת צלילי הפתיחה את נקישת הגורל על דלתנו, והיצירה כולה היא המענה שלנו, בני האדם לאותה נקישה גורלית. עמידתנו הנחרצת מול הגורל והפיכתו לניצחון אנושי. ארבעת הצלילים היו לסמלים אנושיים מקובלים בעתות מצוקה. בטהובן הרומנטיקן המאמין במיקומו של האדם במרכז הבריאה, מאמין גדול בכוח ובעוצמה, הסימפוניה הזאת היא ביטויו לניצחון הרוח האנושית.
חזרה לראש העמוד
